כמעט לא הייתי פה ביומיים האחרונים. אני לא ממש יודעת למה, נכון שהייתי דיי עסוקה, אבל זו לא פעם ראשונה שאני עסוקה ובכל זאת...

יום חמישי הסתמן כיום שאמור להיות מוצלח במיוחד. יצאתי מהעבודה מוקדם, שתי תכניות עיקריות היו לי, האחת לעשות בייביסיטר לדניאל הקטן, והשנייה לצאת לקניות עם הבת שלי, הקניון הכריז על שלושה ימים של הנחות מטורפות 70% הנחה בכל חנויות הקניון, וזו נראתה לי הזדמנות מצוינת להשלים קצת חסרי חורף.

הגעתי הביתה בסביבות 3 , איזה כייף, כמעט אף פעם אני לא בבית בשעות כאלו. דניאל הגיע קצת אחרי, נורא התרגשתי להזדמנות הזו לבלות איתו קצת לבדי, אבל המנוול הקטן הגיע נקי שבע ומבסוט מהחיים והעביר כמעט את כל הזמן שלנו בשינה מחוייכת, חצי שעה לפני שאחותי חזרה הוא השמיע שנים וחצי ציוצים ואני התנפלתי עליו כמוצאת שלל רב, החלפתי לו טיטול למרות שהיה יבש לגמרי,(מה אכפת לי לא אני נושאת בעול קניית הטיטולים.) והאכלתי אותו למרות שלא הייתי בטוחה לגמרי שהוא רעב, אבל הוא תפס את הבקבוק בשקיקה ואני כ"כ נהניתי להאכיל אותו, אלו היו הדקות היחידות שהוא פקח עיניים וממש הסתכל בי עם עיניו הכחולות והיפות. כאילו לא ממש מבין מה זה הפרצוף החדש הזה שמאכיל אותו, אבל כל עוד האוכל המשיך לזרום מהבקבוק לא נראה לי שזה יותר מידי הטריד אותו, וככה תוך כדי אכילה הוא שקע חזרה לשינה רגועה.

אבל הכייף שלי לא היה שלם. לא היה שלם כי בערך שעה קודם לכן קיבלתי טלפון מאוד מטריד מהבוס שלי. ועל שיחת הטלפון הזו אני חושבת כמעט בלי הפסקה ביומיים האחרונים.

כבר כתבתי פעם על אנשים מסוימים בחברה שאני עובדת בה שמחכים לי בפינה. בד"כ אני מצליחה לשמור על שקט תעשייתי בתחום הפוליטיקה בארגון, אבל מידי פעם הנחש מרים ראשו ומנסה לעקוץ, מסתבר שזו הייתה אחת הפעמים. בישיבה שלא הייתי נוכחת בה העלו אותי על המוקד, לא כ"כ אותי באופן אישי כמו את תחומי האחריות שלי, וזה מבחינתי בעצם אותו הדבר. הבוס שלי ניסה להשמיע צלילים תומכים, "אל תדאגי , את יודעת שאני מאחורייך ב-100% , ושיש לך גיבוי מלא ממני" אבל הוא לא נשמע לי ממש משכנע. וזה מטריד אותי, מתסכל אותי ומעייף אותי נורא, לבצע את התפקיד שלי נטו מספיק קשה, גם בלי הצורך להיאבק בכל מאבקי הכוחות האלו, ולבחוש בפוליטיקה הארגונית הזו.

 אין לי ספק היום שזה לא מתאים לי, ואני מתחילה לחשוב שאם תפקיד ניהולי מחייב התעסקות כזו שאין בינה לבין עצם העניין המקצועי שום דבר, אולי זה לא מה שמתאים לי. לא כולם בנויים  לתפקידים ניהוליים, אולי אני אחת כזו שלא.

ואני מוטרדת. כי זה בדיוק התפקיד שכיוונתי אליו במהלך כל השנים שלי כאשת מקצוע.

אחרי שאחותי חזרה, יצאנו לקניון כמתוכנן, חברים אתם לא מתארים לעצמכם איזה שוק זה היה, ולמה? זה פשוט לא ברור לי. כל הסיפור של 70% הנחה הוא שקר גס שנועד למשוך קונים, כל החנויות הוציאו החוצה דוכנים שבהם הייתה ההנחה המובטחת, אבל שם היה רק הזבל שהצטבר להם מהשנים האחרונות ולא נמכר, בעיקר בגדי קיץ, וכל העיר התנפלה על הדוכנים האלו כאילו אין מחר, הכל היה מונח שם בערבוביה שלא גורמת לשום חשק לנסות אפילו למצוא איזו מציאה. נכנסתי לתוך החנויות, שם כבר אין הנחה, שם קונים במחיר מלא. ג'ינס ב-340  ₪, תסלחו לי אבל זה מעבר ליכולת שלי להבין ולהסכים לשלם. לא מבחינה כלכלית כמו עקרונית הרי אני יודעת שעוד חודשיים במכירות סוף עונה אותו ג'ינס בדיוק יימכר בחצי המחיר. אז אני וויתרתי, אבל לילדה נכנסנו להוניגמן וקנינו במחיר מלא בדיוק מה שרצתה.

חזרנו הביתה , רק בשביל עוד עימות חסר סיכוי מול הבן, אבל לשם שינוי הצלחנו לעבור אותו יחסית בשלום.

וככה גלשנו לנו לתוך השבת החורפית הזו. אתמול בערב נשארנו לבד,  כי שני היורשים יצאו לבלות, הילדים האלו שום חורף לא יכול עליהם... אבל גם אנחנו ניצלנו את מזג האוויר הסוער לפעילות חורפית חביבה, ותרשו לי לא לפרט.

זהו, השבת מתקדמת לה לאט לקראת הצהרים, הבכור עוד ישן, הקטנה בדרכה חזרה ממסיבת הפיג'מות, הבעל חזר למיטה לעכל בשקט את הג'חנון שאכל לארוחת בוקר. ואני מנצלת את השקט הזה להיות קצת איתכם.

אתמול באופן מפתיע א' ביקש ממני לפתוח לו בלוג, פתאום התחשק לו גם, הבוקר הוא כבר התחרט, הוא אמר שבקצב שהוא מקליד ייקח לו שעות לכתוב פוסט אחד, אולי הוא ישנה שוב את דעתו, מוזר לי שהוא בכלל העלה את הרעיון, מוזר אבל נחמד.

הינה הקטנה חזרה, אני אתפנה לשמוע את חוויות מסיבת הפיג'מות, מי רב עם מי ולמה...

שיהיה לנו טוב, חברים , מה כבר אנחנו מבקשים מהחיים האלו? קצת נחת , קצת סיפוק, הרבה שקט.

זה כ"כ מוגזם לצפות לזה?