את הקרב האחרון ניהלתי ממש עכשיו בדרך הביתה בטלפון. קרב שנוהל בטלפון,  אני מדברת מנסה לשמור על קול רגוע אך תקיף והבטן שלי עושה גלים.

גלים של בחילה שמפעפעת בי, חלקה מכעס , חלקה מגועל, וכן, גם מפחד.

מחר יהיה המשך , הפעם פנים מול פנים נקבעה פגישה. יש לי את כל הערב הזה והלילה לתכנן את המהלכים שלי.

ברור לי שהרבה שינה לא תהיה הלילה, ברור לי שגם כשאשן אחלום בדיוק על זה. ככה אני.

ולפעמים בא לי לוותר, להגיד: "קחו, חושבים שתעשו את זה יותר טוב ממני, הינה בבקשה אני זזה הצידה, תנסו אתם."

אבל אני לא אגיד את זה , עוד לא הגעתי לנקודה הזו.

מחר אני בעיקר אקשיב. אם למדתי משהו במשך השנים, זה שהדרך הכי טובה היא בשלב הראשון להגיד מה שפחות ולצבור מידע,

דע את האויב.

רק שהאופי הג'ינג'י הזה שלי לא יקלקל לי את התכניות. זה קורה לי לפעמים.

והבקשות שלי ההן... עדיין נותרו ללא מענה.