דווקא התעוררתי טוב היום, מהסחרור העדין שהיה לי אתמול בערב, תוצאה של שלוש כוסות מבעבעות, (כן, אני יודעת אני מסתחררת בקלות) לא היה שום זכר, גם לא עייפות או איזה שהוא זכר למוסיקה מחרישת האוזנים.

התעוררתי מלאת מרץ, המקלחת רעננה אותי עוד יותר ויצאתי לעמל יומי שמחה וטובת לב.

ואז פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, זה נגמר.

כל המרץ הזה היה זמני מסתבר.

פתאום נגמר לי הכוח, וגרוע מכך הסבלנות, איזו תחושה קלה של סלידה מבעבעת בתוכי, ורק מתחשק לי לפרוק אותה על מישהו.

במצבים כאלו, אני מכירה את עצמי, עדיף לכולם להתרחק ממני, כי הגועל יצא, גם אם אני אנסה בכל כוחי לשלוט בו. פתאום אני רעה, לא מבינה, אין בי  אמפטיה לכלום, ואין לי כוח שיבלבלו לי את המוח.

למזלי, אצלי כמו אצלי, הכל זמני. תאריך התוקף של כל תחושה קצר ומתכלה מהר. כך השימחה וכך הרוגז.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זו נכות ריגשית או ברכה גדולה. כי זה יכול להיות גם זה וגם זה.

השבוע כעסתי על נועה, דיברנו בטלפון והיא ענתה לי נורא לא יפה, בחוצפה האופיינית לגיל 16. כ"כ כעסתי שניתקתי לה את הטלפון, דבר שאני לא עושה כמעט אף פעם,  מכיוון שהיא היתה בדרך הביתה, ישבתי וחיכיתי לה שתגיע, כשאני מנסה לשמר בתוכי את הכעס, כדי שאוכל להגיד לה ללא כחל וסרק שאני לא מוכנה שידברו אלי ככה.

להיות נחרצת, חדה וברורה, שהכעס ישרת את הכוונה הזו. אבל הרגשתי שככל שהזמן עובר (ומדובר פה בדקות, שלא תחשבו שהיא היתה בדרך מאילת) הכעס מתפוגג בתוכי, והמחשבות של "תעזבי, ככה זה בגיל שלה, גם את היית כזו, מה את מתנפחת כ"כ, את יודעת שהיא אוהבת ומכבדת אותך והמילים הן רק מילים, חסרות משמעות לחלוטין"    המחשבות האלו הלכו ותפחו וסילקו לגמרי את תחושת העלבון והכעס שהרגשתי רק דקות ספורות קודם.

אז מצד אחד זה טוב, כי תמיד עדיף לנהל שיחה כשרגועים ולא כשכועסים, אבל מצד שני, אני דיי משוכנעת שהיכולת שלי להעביר את המסר נחלשה באופן משמעותי דווקא בגלל זה.

בקיצור, כמו שאמרתי, לא יודעת להחליט אם זה טוב או רע. דבר אחד בטוח, לחצי שעה הקרובה, תזהרו ממני.

(על מי אני עובדת, עד שסיימתי לכתוב כבר נרגעתי.)