היום , יום ראשון 26.07, כל הגוזלים שלי חוזרים אל הקן.

נועה"לה חוזרת מסמינר של השומר הצעיר אליו יצאה לפני 4 ימים, ואורן חוזר אחרי שנה של שנת שרות בקיבוץ שדה בוקר.

ביום שישי היתה ההכרזה של הגרעין, ארוע מאוד מרגש והיום הוא חוזר עד שהצבא יחליט סוף סוף אם הוא מקבל את ההתנדבות שלו, או לא ואם לא, אז לא אבל שיגידו כבר, לפי מה שהם אומרים לו כרגע התיק שלו נמצא אצל אורטופד שאמור להחליט לכאן או לכאן.

זה לא קל לבחור בן 19 להחליט מה לעשות עם החיים שלו, רוב הנערים בגילו המסלול שלהם ברור מראש לשלוש שנים הבאות, ויש בזה משהו טוב אם שמים רגע בצד את העובדה שמדובר בצבא. אני יודעת שהוא מאוד מבולבל, ואני נורא מקווה שעניין ההתנדבות יסתדר.

בכל אופן היום אנחנו חוזרים להיות משפחה בת 4 נפשות בבית, אם לא נספור את החולד כמובן. זה נורא משמח, אבל גם קצת מלחיץ אני חייבת להודות. פעם ראשונה שהוא יהיה בלי מטרה מוגדרת. בלי לימודים, או עבודה בקיבוץ, ובלי ידיעה מה הולך לקרות בימים, חודשים ושנים הבאות בחייו.

השבוע נועה תתחיל לעבוד בארגון שאני עובדת בו. לפני שבוע היא היתה ביומיים התנסות, והיה לי נורא כייף לנסוע איתה כל בוקר, להפגש איתה לצהרים, ולחזור איתה אחרי הצהרים הביתה. כבר הרבה זמן שלא היה לי כ"כ הרבה זמן נועה, כך שאני מצפה לימים האלו שהיא תעבוד איתי. חוץ מזה היא מקבלת כ"כ הרבה מחמאות מהאנשים שאיתם היא עובדת שזה כייף בפני עצמו. פתאום אני רואה אותה גם בעינים אחרות , לא רק של אמא. והיא באמת נערה מדהימה, יפה, עצמאית, אחראית וחכמה. (טפו טפו טפו) אבל, (ותמיד הרי יש אבל) יש לה גם מטלות שהיא צריכה לסיים לקראת שנת הלימודים הקרבה ובאה, מטלות שהיה לה נוח לשכוח קצת בחודש הראשון של החופש, יחד עם העבודה וגם קצת בילויים שאין לי ספק שהיא לא תוותר עליהם כ"כ בקלות, זה עומד להיות חודש דיי לחוץ בשבילה. ברור לי שהיא יכולה לעמוד בזה בקלילות, השאלה היא רק עד כמה היא תרצה לעמוד בזה. כמו שאפשר היה לראות בחודש האחרון, לעמוד לא היתה התנוחה החביבה עליה, רוב הזמן אפשר היה למצוא אותה דווקא ישנה.

את סיפרי הלימוד לשנה הבאה כבר קניתי, ואני מציינת את זה רק כי אני נורא גאה בעצמי שלא דחיתי את זה כהרגלי לרגע האחרון, וגם כי זה אושר גדול לדעת שהדבר המעצבן הזה כבר מאחורי. כשהייתי בחנות הספרים, עמדו לידי זוג הורים לילד שעולה לכיתה א', הערמה מולם היתה בערך פי ארבע בגובה מהערמה שלי, והם הסתכלו עלי קצת מבולבלים, לאיזו כיתה את קונה ספרים הם שאלו אותי, לא מבינים איך זה יכול להיות שבכיתה א' קונים פי ארבע יותר ספרים וציוד מאשר בכיתה יא',  ניחמתי אותם שאחרי שיסיימו את בית הספר היסודי גובה הערמות יתחיל לרדת, ובמיוחד כמות הציוד המוזר שהם נדרשים לקנות. בלב קצת ריחמתי עליהם על הדרך הארוכה שעוד יש להם במערכת החינוך המופלאה ששלנו.  

עם כל הקשיים של התמודדות עם מתבגרים, נחמד מידי פעם להזכר בקשיים שהשארנו כבר מאחורינו.

חתיכת דרך אנחנו עוברים עם הילדים שלנו, אבל איזו דרך מדהימה זו, לא?