לפעמים יש לי תחושה שאנחנו מסתובבים בעולם בעינים סגורות ורק במזל אנחנו מצליחים לעבור יום ועוד יום ועוד יום בלי ליפול לתהום. הכל שברירי כ"כ ולא באמת תלוי בנו. 90 אחוז מזל 10 אחוז דרך ההתנהלות שלנו בעולם.

אני יודעת שזו תחושה לא רציונלית, בראש אני יודעת שהחיים לא באמת כאלה, שהסכנות לא אורבות לנו בכל פינה, ובכל זאת מידי פעם כשקורה משהו, אפילו קטן, זו התחושה.

 "מי שנכווה ברותחין נזהר בבצוננים" ככה אומרים נכון?  אז לזה אני מתכוונת.

מאז אותו הלילה כשהטלפון צילצל ושינה לנו את החיים, כל טלפון חשוד, במיוחד אם הוא בשעה לא סבירה.

כל פעם שאומרים לי "אל תדאגי, אבל..", הלב שלי צונח לתחתונים.

אני לא יודעת אם תחושת חוסר האמון הזו בעולם תעבור פעם, אולי כן אולי לא. אני רק יודעת שנורא קל להחזיר אותי לשם, שנתיים אחורה.

היום חזרתי לשם עם חברתי ביילע.

ואני יודעת בדיוק מה עבר עליה ברגע שקיבלה את הטלפון, אני יודעת מה עובר עליה בימים אלו ואני יודעת מה עוד צפוי לה.

ומרגע שקראתי את הפוסט שלה, אני שם, עם המועקה הזו בבטן, עם הצריבה בגרון, אבל יותר מהכל עם תפילה לשלומה של ביתה. ועם רצון אדיר לחזק אותה.