היום, היה אמור להיות יום אמא נועה. מכיוון שלקחתי לי את הימים האחרונים של החופש הגדול לחופש קטן בשבילי, חשבתי שזה יהיה נחמד לבלות לפחות חלק קטן מהחופש הקטן הזה עם הבת שלי שמתקרבת לסופו של החופש הענק שלה.

אז חשבתי.

אחרי שהיא פסלה כל מיני הצעות לבילוי, החלטנו על יום סרט. "החלטנו" זה אומר שאני הצעתי והיא אמרה "אפשר" שזו בערך הסכמה נלהבת לעומת התגובה להצעות אחרות שהעלתי. (ים - חם מידי, בריכה- מגעיל מידי וכדומה)

אתמול בערב היא יצאה למסיבה, הפרטים הרשמיים שנמסרו לנו (אחרי ההתעקשות הרגילה שלנו לקבל אותם) היו: איפה המסיבה, מי עוד נוסע, ואיך מתבצעות ההסעות.

הרבה אחרי שהלכנו לישון, עמוק אך תוך הלילה, שמעתי את הדלת נפתחת,  הצילצול שהדלת עושה כשהיא נפתחת זה הסימן שלי שאפשר להרדם בנחת כי הילדה חזרה הביתה. מה ששכחתי זה שהלילה הייתי צריכה לשמוע את הדלת נפתחת פעמים פעם אחת בשביל נועה, פעם אחת בשביל אורן, ולא בהכרח בסדר הזה.

שכחתי, ונרדמתי בטוחה שהילדה במיטתה.

בשש בבוקר א' קם לעבודה. הוא יצא מחדר השינה, ומיד נכנס חזרה, לא סימן טוב. איפה נועה הוא שאל אותי.

לספר לכם איזה מסלול עשה הלב שלי באותו הרגע? הוא צנח לרגלים ומיד טס חזרה לגרון. מה זה איפה נועה? הרי שמעתי אותה נכנסת בלילה.

קפצתי מהמיטה, ומיד הבנתי איפה טעיתי.

למזלה (ולמזלי) היא ענתה מיד לטלפון, כך שעדיין לא הספקתי להעביר את הסרטים שרצו לי בראש לעריכה.

סיפרה לי איזה סיפור על ההסעות שאיחרו. איכשהו נשמע לי לא הכי הגיוני פער של שעתיים בין הסעה להסעה, אבל לא זה העניין, העניין האמיתי הוא מה קרה לאצבעותיה המאומנות כ"כ בשליחת סמסים שפתאום חטפו הלם שתיקה?

אתם מבינים, התיקווה שנישן ולא נשים לב, חזקה יותר מהמחשבה על מה יקרה לנו (לא לה, לנו!) אם במקרה נתעורר בבוקר ולא נמצא אותה במיטה.

וזה, זה הדבר שמשגע אותי. ועוד יותר משגעת אותי העובדה שזו כבר פעם שניה שזה קורה.

היא נכנסה הביתה קצת אחרי 6.

חטפה את השטיפה שלה, וגם את העונש (חודש ללא יציאות, מזלה שהחופש הגדול כבר נגמר) והלכה לישון.

ברור לי לגמרי שמי שהולכת לישון ב6 בבוקר לא תתעורר ב10 בשביל לבלות עם אמא שלה ביום סרט.

ברור לי שאין לי חשק בכלל לבלות איתה.

ברור לי שלה יש עוד פחות חשק מאשר לי.

דבר אחד אני יודעת בוודאות, אני כ"כ שמחה שהחופש הגדול הזה נגמר כבר.

שהשיגרה תחזור ולא אכפת לי כמה קשה השיגרה.

שהשעה שמתעוררים בה היא לא השעה שהולכים לישון, שהיום והלילה יחזרו לתפקידם המסורתי:

 "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד "