מה שנשאר אחרי זה כיריים מטונפים, ומליון כלים בכיור.

בתגובות לפוסט הקודם קיבלתי המון מחמאות,אבל אני לא כ" בטוחה שאני ראויה להם.

הייתי שמחה אם היתה לי יותר סבלנות. אבל האמת היא שאני קצרת רוח נורא.

התחלתי להתעצבן עוד לפני שכולם הגיעו ולא מצאתי את החולצה שתכננתי ללבוש, איך חולצה יכולה להעלם, מישהו יכול להסביר לי? מילא אם הייתי מתפשטת במקומות זרים, אבל אני לא. אז לאן היא נעלמה? מהרגע שלא מצאתי את החולצה הכל התחיל להתמוטט לי, כל מה שלבשתי לא נראה לי והשיער לא הסתדר לי והבנתי שאני הולכת להרוס את התמונה המשפחתית בהופעתי העלובה.

אח"כ התעצבנתי כי אורן וגם א' לא שיתפו פעולה בצורך להתלבש חגיגי ואז התעצבנתי כי כולם אחרו ולא באו בשעה שביקשתי שיגיעו והצלמת ישבה וחיכתה סתם.

 אח"כ התעצבנתי כי על כל העמדה אבא שלי אמר," אבל בשביל מה צריך את זה?" ו"למה בכלל צריך צלמת? מה רע לצלם לבד?" אחרי הפעם הרביעית שהוא אמר את זה, אני מודה, איבדתי את היכולת לעשות את עצמי שלווה וצעקתי עליו. אחרי שצעקתי הרגשתי נורא חרא עם עצמי, אז נכון שהוא ניגש אלי ונישק אותי, מבין שהוא צריך לדעת לקבל מאיתנו את מה שאנחנו רוצים לתת לו, ולא לעשות לנו חשבון על הכסף שאנחנו מוציאים, אבל הד הצעקות שלי עוד הדהד לי באזנים.

מזל שכשהוצאתי את האוכל וטיגנתי את הפלאפלים הוא נמס לנוכח הסימליות ובסופו של דבר אני חושבת שהיה בסדר.

הצטלמנו כל השבט, וההורים לבד, והאחים, והנכדים והסבא והסבתא עם הילדים, ואח"כ עם הנכדים, ובכל הצרופים האפשריים, אח"כ פתחנו בריכה לילדים בגינה ועשינו כמה תמונות ספונטניות של כולנו בגינה, ואכלנו, והדלקנו נרות על העוגה ושרנו היום יום הולדת בליווי גיטרות, ואני מניחה שבסופו של דבר כולם נהנו.

אבל אני, נו אתם יודעים.