כשלא כותבים הרבה זמן, זה מרגיש כמו שלא מתקשרים לחבר הרבה זמן, בהתחלה זה לא נורא, אבל ככל שעובר הזמן זה הופך להיות "עניין", מה אני אגיד, איך אני אסביר שלא התקשרתי עד עכשיו, ופתאום זה מעיק, ואז דוחים וככל שדוחים יותר זה נהיה כבד יותר ואז אתה מתקשר ומגלה שהחבר לא ממש שם לב לשתיקה שלך והכל היה בראש שלך.

ככה גם פה, אני יכולה לכתוב יום אחרי יום שטויות זניחות, תאור מצב, פוסטים של צחצוח שיניים כמו שיש האוהבים לקרוא להם.

אבל אם לא כתבתי שבוע, פתאום זה נראה לא  לעניין לכתוב סתם, אם לא כתבתי שבוע אז אני צריכה לכתוב משהו משמעותי לא? אחרי ששתקתי כ"כ הרבה, כל מה שיש לי לספר זה שאין לי מה לספר? אז בשביל מה באתי בכלל? עדיף שאמשיך בשתיקתי.

ובכלל יותר קל ופשוט לחלוב פרות בפארמוויל.

ומעניין לעניין באותו עניין, בשבת הקרובה מגיעים קרובי משפחה שלנו מניו יורק, בני דודים של אבא שלי, אבא שלי מאוד מתרגש הוא לא ראה אותם כבר דיי הרבה שנים, ובגילו, אתם יודעים...

בכל אופן זה נהיה סיפור גדול הביקור הזה, אני חושבת שגם בשבילם זו נסיעה דיי משמעותית, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, גם הם כבר לא ילדים , והם מציפים אותנו באימיילים לגבי פירטי הביקור.

אז בסוף השבוע הקרוב צפויים לנו ארועים משפחתיים צפופים, בשישי בערב הורי מזמינים את כל העולם ואחותו לארוחת ערב, לכבוד הביקור המלכותי, ובשבת בצהרים בת דודה שלי מזמינה אליה את כל המשפחה המורחבת על כל אגפיה ומחלקותיה. (אוי כמה שאין לי כוח לזה, שמתם לב אגב, שהפעם הצלחתי להתחמק?)

בכל אופן למה אני מספרת את כל זה, כי בת דודתי החליטה שזו הזדמנות לציין גם את יום ההולדת של אבא שלי בקרב המשפחה המורחבת וביקשה ממני לכתוב ברכה לאבא שלי. (היא ביקשה שאכתוב גם ברכה לאחיה שחגג 50, אבל אמרתי עד כאן, אני אברך את אבי, והיא תתכבד לברך את אחיה בעצמה.)

התפקיד שלי לארועי סוף השבוע הזה הוא הכנת שני סלטים, שתי עוגות וברכה אחת לאיש מאוד יקר.

סלטים ועוגות, אתם יודעים, זה קטן עלי, אבל עם הברכה אני תקועה.

לא יוצא לי. לא יודעת למה. אני שידועה במשפחה כמברכת הסדרתית לא מסוגלת לייצר שורה אחת שתמצא חן בעיני.

והדבר הזה לא יוצא לי מהראש לשניה.

בחיי, בלילה לפני שנרדמתי מצאתי את עצמי כותבת מילים חדשות לשיר לאבא שלי יש סולם.

זה התחיל משהו כמו: לאבא שלי יש שפם

                             בלונדיני מעל השפתים

                            לאבא שלי חגורה

                            שלא מחזיקה ת'מכנסיים

                            ואבא שלי שלייקס ישים

                            שלא ישאר רק עם תחתונים

                            ואבא שלי הוא הכי בעולם

                            וכו וכו וכו

בלילה זה נראה לי גאוני, השם ישמור.

אתם יודעים כמה אני אוהבת את אבא שלי, ומשום מה כל מילה שאני כותבת נראת לי קטנה מידי בשביל לתאר את זה.

הזמן הולך ומתקצר, ואני חייבת לייצר משהו.

טוב נו, לפחות פוסט יצא לי מזה בנתיים, אולי זה ישבור את מחסום הכתיבה שאני תקועה בו.