להיות הורים.

ממש לא קל.

כשהם נולדים, הקטנטנים האלו, אנחנו מסתכלים עליהם וחושבים שהם הדבר הכי מופלא בעולם, אנחנו חשים אושר שאין לו אח ורע, שום דבר אחר לא יכול לגרום לתחושה כזו של התעלות כמו להסתכל על התינוק* שלך, יוצא חלציך, קטנטן, ורדרד, תמים וחסר אונים לגמרי, כולו תלוי רק בך.

אם מישהו היה משמיע באותו רגע את את פס הקול של התבגרות היצור התמים הזה, מעניין איך היינו מרגישים אז.

האם היינו מסוגלים להאמין?

האם היינו מסוגלים להאמין שיום אחד הדבר המתוק הזה יטרוק לנו את הדלת בפרצוף ויצעק "אני שונא אותך"?

סביר להניח שלא.

בטח היינו חושבים שלמרות שזה קרה לנו בתור מתבגרים, ולמרות שזה קורה לכל המתבגרים, אין מצב שזה יקרה לילדים שלנו.

 א. כי אנחנו כ"כ אוהבים אותם שאין סיכוי בעולם שנגיע למצב שהם ירגישו ככה כלפינו.

 ב. אנחנו נהיה הורים הרבה יותר טובים ממה שהיו ההורים שלנו.

 ג. כי אנחנו יודעים שבשורה התחתונה מה שהכי חשוב לנו זה שהם יהיו מאושרים, כל השאר מישני ולכן אם נשקיע את כל מאמצינו באושר שלהם, אין ספק שהם יהיו תמיד יצורים קטנים ומאושרים.

הו התמימות של הורים צעירים.

כמה זה קל כשהם קטנים, אה? נכון, בהתחלה הם לא כ"כ ישנים בלילה, ואח"כ יש להם גזים, או שצומחות להם השיניים, וכשהם מתחילים ללכת לגן הם חוטפים כל וירוס שעף באויר המזרח התיכון, בערך בגיל שנתיים שלוש, הם לומדים את המילה "לא", ואז אנחנו מתחילים להתעסק עם שמירת גבולות, אבל תאמינו לי הורים צעירים, זו אפילו לא ההקדמה של הסרט שתראו כשהם יעברו את גיל בר/בת מיצווה.

נשמות טהורות שלנו. כמה אנחנו אוהבים אותם, רק שיתחתנו כבר ויביאו לנו נכדים, איתם בטח יהיה יותר כייף, אנחנו נהיה סבא וסבתא גזעיים,  לא כמו ההורים שלנו ששואלים את הנכדים שלהם כל הזמן "למה אתם לא מתקשרים , למה אתם לא לובשים סוודר, למה אתם לא גומרים את הגפילטע פיש".

 אנחנו נהיה סבים וסבתות אחרים לגמרי, מחוברים לדור הצעיר, הרי אנחנו עוד צעירים בעצמנו, אם לא בגיל אז לפחות ברוח.

מה, לא? 

* הפוסט כתוב בלשון זכר מטעמי נוחיות בלבד, והוא נכון לשני המינים באותה מידה בדיוק, תאמינו לי, עברתי את זה עם שניהם.