לפני עשר שנים בערך, אחרי שחצה את קו ה40, נאלץ א' להרכיב משקפיים בפעם הראשונה. בהתחלה זה היה רק לקריאה, אחרי כמה שנים הוסיפו לו משקפיים גם לראיה מרחוק. 

שמנו לב שבכל פעם שהוא מחליף משקפיים המספר שלו עולה, והתחלתי לנדנד לו שכדאי שפעם אחת לפחות יבדוק אותו רופא עיניים ממש ולא אופטומטריסט. 

מה שטוב בנדנודים של פולניה זה שהדרך היחידה להפסיק אותם היא פשוט לעשות מה שהיא רוצה, ולכן ביום שישי הלכנו סוף סוף לרופא עיניים.

מסתבר שכבר עשר שנים נותנים לו כל הזמן משקפיים במספר נמוך ממה שהוא באמת צריך. או כמו שהרופא אמר, אתה מקבל כל הזמן תיקון חלקי בלבד.

יצאנו עם מרשם למשקפיים במספר שהוא באמת צריך , שמחים וטובי לב שאין שום בעיה חמורה יותר בעינים.

אלא שפתאום קלטתי מה קורה פה.

10 שנים הוא לא באמת רואה אותי ,ב- 10 שנים האחרונות הוא כפי הנראה זוכר אותי כפי שהייתי לפני 10 שנים, וזה ידידי לא הולך ברגל, כי לפני 10 שנים נראתי לפחות 10 שנים פחות מהיום, גם 20 קילו פחות אם כבר אנחנו עוסקים בווידויים.

האם אני באמת רוצה שהוא יקנה עכשיו משקפים שיגרמו לו לראות אותי כפי שאני באמת?

בחיי, להבא לפני שאני מתחילה לנדנד על משהו, אני צריכה לחשוב טוב טוב על ההשלכות הצפויות.

נערה במשקפיים (יהונתן גפן/אלון אולארצ'יק)

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

בגלל החלונות שלה, האלה
לא יצא לנו להיפגש
היא הסתכלה עלי כמו מכלא
את מבטה היה אפשר רק לנחש

עם משקפיים, מה לא עשינו
צמודים בירידות, בעליות
אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בינינו זכוכיות

אהבתי פעם נערה במשקפיים
שראתה אותי קצת מטושטש
ילדה כל כך יפה, אבל שנתיים
היא לא ראתה אותי ממש

היא לא ראתה אותי כמעט שנתיים
יום אחד קמה והלכה
אמרה: "הייתי בלי המשקפיים
והוא היה כל כך דומה לך..."