הלילות הכי קשים.

במשך היום עוברים פה המוני אנשים, איזו המצאה גאונית זה השיבעה. אין לך זמן לחשוב לרגע, ויחד עם זאת אתה עם אבא כל דקה של היום, עוברים על אלבומי התמונות, מעלים זכרונות ילדות, מדברים עליו כל הזמן, וצוחקים, כן כמה שזה נשמע מופרע, אנחנו צוחקים פה לפחות באותה כמות שאנחנו בוכים, אולי אפילו יותר.

הגיעו לפה אנשים שלא ראיתי כבר שלושים שנה אני חושבת. חברי ילדות שלי, של האחים שלי, משפחה קרובה ורחוקה מכל קצות הארץ, ותיקי כפר סבא והוד השרון, חברים של ההורים שאני זוכרת ממשחקי הקלפים של יום שישי, מיעוטם עדיין מגיעים בזוג, הרוב מגיעות האלמנות. אמרתי להן שעכשיו כשהן בעלות נסיון הן צריכות לעזור לאמא להתרגל למצב החדש הזה.

אין לי מושג איך היא תתמודד אח"כ.

היום זה קל. אנחנו עטופים באנשים כל הזמן. היא לא נשארת רגע אחד לבד.

אני לא יודעת לאיזו מציאות היא תקום ביום שני בבוקר.

הלילות נוראיים. אני מסתכלת על השעון רואה שעה ועוד שעה עוברות. אני רק מחכה לבוקר שיבוא ויבואו האנשים ויעזרו לי לעבור את היום.

אבל הכי אני פוחדת מהיום שאחרי השיבעה. כי אז נחזור כולנו לחיים לשיגרה ונעזוב את אבא.

אני לא יכולה לעזוב את אבא.

תודה לכל המנחמים פה בבלוג, ותודה ענקית לכם חברים נהדרים שלי, על הטלפונים הסמסים האימיילים וביקורי התנחומים,

רק כשהחיים מזמנים אותנו למצב הזה, אנחנו מבינים כמה גדולה המיצווה הזו של ניחום אבלים.

אם אבא שלי מסתכל מלמעלה הוא בטוח דיי מבסוט, מכל האנשים שאהבו אותו, אבל יותר מכל מזה שאנחנו לא לבד בעצב שלנו.

אורן אמר לי אחרי ההלוויה, שפתאום הוא קלט שמה שקרה לי היום, יקרה יום אחד גם לו, גם הוא יאבד אותנו ביום מן הימים.

אמרתי לו שאם יש משהו שהוא וודאי בחיים, זה שזה יקרה.

"מעפר באת ואל עפר תשוב".