על פניו אני בסדר. אני קמה בבוקר, מארגנת סנדוויצים, לוקחת את נועה לבית הספר, הולכת לעבודה, עובדת, פה ושם אפילו הספקתי כבר לריב עם אנשים בעבודה מאז שחזרתי מהשיבעה.

לאט לאט אני חוזרת לעשות דברים שעשיתי לפני, אפילו חזרתי לחדר כושר ושעורי ההתעמלות. כל חזרה כזו מלווה בהרבה ייסורים, איך זה שאני עושה ככה וככה ואבא מת.

דיי קשה לתפוס שהעולם נשאר בעצם בדיוק אותו עולם למרות  שהאדם המשמעותי הזה איננו בו.

אומרים שלאבל יש חמישה שלבים,

הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. אפשר היה לחשוב שאלו שלבים שבאים אחד אחרי השני, אלא שאני מגלה שהם באים בערבוביה. רגעים רבים אני שוכחת שהוא איננו, אני יכולה לפתור תשבץ וכשאני נתקלת בהגדרה קשה המחשבה להתקשר לאבא לשאול אותו עדיין עולה לי מיד בראש, אני לא מסוגלת למחוק את המספר שלו מרשימת אנשי הקשר בפלאפון, וההתעסקות הבירוקרטית עם עניינים שקשורים למוות נראת לי הזויה לגמרי.

 אחרי זה אני פתאום כועסת עליו וגם על עצמי, איך נתנו לזה לקרות? למה לא שמרנו עליו יותר, אני והוא, כי שנינו היינו שותפים להרבה עברות קטנות, הוא במעשה ואני בסלחנות , הוא אכל דברים שאסור היה לו לאכול וטיפח בגאווה את הכרס הענקית שלו, וכשאמא היתה נוזפת בו, תמיד התייצבתי להגנתו ובזה איפשרתי לו לפגוע בעצמו, לא במודע, לא באמת חשבתי שהמצב כ"כ גרוע, הרי אבא שלו, סבי, חי עד גיל 95 למרות כל הקבנוסים ביצים ודגים מלוחים שהוא אכל עד יומו האחרון בלי לחשוב בכלל על אחוזי שומן או כמות מלחים.

בניתי על הגנים הטובים שישמרו עליו.

גם סביב הניתוח, אמא כ"כ לחצה עליו שיזרז את הניתוח, והוא פחד וחיפש כל תרוץ לדחות אותו, אז חשבתי שהיא בפולניותה כי רבה מנסה לייצר היסטריה והוא האדם השקול והנבון שתמיד הכרתי לוקח את הדברים בצורה הגיונית ואם הוא אומר שאפשר לחכות עוד חודש, סימן שאפשר. בסופו של דבר אני לא יכולה לדעת אם הדברים היו נראים היום אחרת אילו הוא היה עושה את הניתוח חודש קודם, אולי כן , אולי הוא היה איתנו היום, ואולי הוא לא היה יוצא מהניתוח בכלל, או שיוצא ממנו מוגבל וחולה. אבל דבר אחד ברור, גם אני וגם הוא טמנו את הראש בחול ואמא צדקה. כל פעם שאני נזכרת בויכוחים שלנו סביב הנושא הזה, בא לי לדפוק את הראש בקיר.

הדיכאון כל הזמן פה, מן מועקה שמלווה אותי בכל מה שאני עושה, במיוחד ברגעים שאני לבד, אני מוצאת את עצמי בוכה בדרך הביתה באוטו, במקלחת, ובמיטה. ואם לרגעים אני רואה משהו מצחיק בטלויזיה או מישהו במשרד מספר בדיחה, ואני צוחקת, מיד קופצת לה המחשבה הנוראית איך בכלל אני מסוגלת לצחוק.

השלמה? אני עוד לא יודעת, אני מניחה שהיא תגיע עם הזמן עכשיו זה עוד לגמרי מוקדם מידי. 

מה אני אגיד לכם חברים, החיים מנסים לשאוב אותנו חזרה אליהם, ואני יודעת שזה טוב ושזה נכון, אבל זה מרגיש לי רע, כל פעולה שמחזירה אותי עוד קצת לשיגרה, גורמת להרגיש כאילו היא מרחיקה אותי עוד קצת מאבא. אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שאני כבר לעולם לא אראה אותו או אחבק אותו, לעולם לא אדבר איתו יותר ואצחק איתו, או אתייעץ איתו, אקטר לו על א' או אשמע את הקיטורים שלו על אמא, אבל רחוק יותר ממה שהוא הלך ברגע שהפסיק לנשום הוא כבר לא ילך. אני יודעת ששום מעשה של שיגרה לא יוציא אותו מהמקום שיש לו אצלי בלב. ובכל זאת....