היום חודשיים, גם בתאריך העברי וגם בלועזי.

היום חודשיים וזה בכלל לא נהיה קל יותר, להיפך. הגעגוע הרבה יותר גדול.

כשאבא היה בחיים, לא חשבתי עליו כ"כ הרבה כמו היום, לא הייתי צריכה, מתי שרציתי אותו, לדבר, לראות, לשאול, ידעתי בדיוק איפה למצוא אותו. הוא תמיד היה שם, והתחושה היתה שהוא גם תמיד יהיה שם. אפילו שהשכל ידע שזה לא נכון.

היום כשהוא איננו הוא במחשבות שלי כל הזמן. כל דבר שאני עושה, אני חושבת מה הוא היה אומר על זה.

אפילו בדברים הכי מטופשים, אפילו אם אני נוסעת מדרך אחת ולא אחרת אני מיד חושבת אם הוא אהב או לא אהב את הדרך הזו. לאבא  היו דעות מצוקות על כל דבר בעולם, קטן כגדול, חשוב כמו זניח. על כל דבר היתה לו דעה והוא אף פעם לא היסס להשמיע אותה.

לא תמיד אהבנו את זה , זה הרי ברור לא? אבל היום אני מתגעגעת ואני משמיעה לעצמי את הדעות שלו.

מאז השלושים לא הייתי בקבר שלו, אני כל הזמן מרגישה רצון ללכת לשם אני לא כ"כ מבינה את המשיכה הזו,  המחשבה שהוא שם מחרידה אותי כי היא מעוררת מחשבות פיזיות על המוות, אני מעדיפה לחשוב על הנשמה שלו, על הנוכחות הריגשית שלו בתוכי, לא לחשוב על הגוף, על האדמה, על האבן.

ובכל זאת כל יום אני חושבת לעצמי שהיום אני אלך לשם. ולא הולכת. לא יודעת למה.

לא בטוחה גם מה נהוג לפני תום שנת האבל,  אם כי זה קצת פחות חשוב בעיני.  

חודשיים היום, וזה מרגיש נצח, בחיים לא עברו עלי חודשיים כ"כ ארוכים. ואני נורא נורא מתגעגעת.