זה התחיל בעצם ב-13 לאפריל 1993 . אורן התעורר לפנות בוקר מחלום רע ובכה. ניגשתי אליו וישבתי לידו עד שהוא נרדם, בדרכי חזרה למיטה לגנוב עוד כמה דקות שינה לפני שהיום יתחיל, עברתי בשרותים וראיתי שיש לי דימום.

מכיוון שהייתי בשבוע ה- 38 להריוני, הבנתי שהחגיגה כפי הנראה מתחילה.

נכנסתי למיטה, ושכבתי ערה מחכה לצירים שיגיעו.    

בשש בבוקר, הערתי את א' למרות שלא היו צירים וגם לא שום סימנים אחרים ללידה המתקרבת החלטנו בכל זאת לגשת למיון יולדות.

לקחנו את אורן להורי ונסענו, שם בדקו אותי ושלחו אותי אחר כבוד חזרה הביתה עם ההוראה לחזור רק אם קורה אחד מהדברים הבאים: ירידת מים, דימום יותר מסיבי, או צירים סדירים כל חמש דקות.

אז חזרנו הביתה. א' נסע לעבודה ואני חיכיתי לסימנים שיגיעו.

זה לקח עוד יממה.

ב14 לאפריל 1993 התעוררתי בבוקר עם צירים שאי אפשר לטעות בכוונתם.

שוב הערתי את א', ושוב מיהרנו לקחת את אורן להורי כשהפעם אנחנו בטוחים שהינה תוך דקה דקותיים אנחנו חובקים את ילדנו השני.

מרוב התרגשות יצאנו מהבית אוחזים באורן, בתיק לבית החולים, בבטן הענקית, אבל צרור המפתחות נשאר בבית, דבר שהבחנו בו כמובן רק כשהגענו לאוטו.

מכיוון שהדלת שלנו היתה כזו שאי אפשר לפתוח מבחוץ, נאלצנו להעיר את השכנה החביבה שהמרפסת שלה נשקה בשלנו, וא' טיפס מהמרפסת שלה לשלנו והביא את המפתחות. 

הגענו לבית יולדות בשבע בבוקר בערך, הצירים כבר היו סדירים וכואבים למדי יש לומר, אבל פתיחה אין.

שלחו אותנו לטייל. טיילנו חזרנו, צירים יש פתיחה מתחילה להראות אבל עדיין לא מספיקה בשביל שתינוק יעבור דרכה. לא שאני חושבת שגם במלואה היא מספיקה למשהו, אבל זה כבר עניין אחר.

קיבלו אותי לחדר לידה, כל כמה דקות מישהו אחר נכנס לבדוק, בנתיים גם הצירים שראו ששום דבר מעניין לא קורה פה החליטו להעלם.

בשעה שתים בצהרים, אמרה לנו המיילדת שזה לא נראה כמתקדם לשום מקום כרגע, ועדיף אולי שכולנו ננוח קצת. היא שלחה את א' הביתה ולי נתנה זריקת הרגעה שאלך לישון.

חמש דקות אחרי שא' יצא ירדו לי המים, ומיד אחריהם התחילו צירים מהגהנום.

א' לא הספיק להגיע הביתה כשקראו לו לחזור.

בשעה 19:00 נועה הגיחה לעולם.

כחולה, ערה, מקומטת, ובאופן כללי נראתה דיי דומה לסבתא שלי.

היום נועה בת 17, כבר לא כחולה בטח שלא מקומטת וממש לא דומה לסבתא שלי,לפחות לא מהשנים שאני הכרתי אותה.

נועה גדלה להיות נערה יפיפיה, חכמה, דעתנית לפעמים קצת יותר מידי, לפעמים לא כ"כ לטובתה, עושה לנו בית ספר יום יום.

את כל מה שאני מאחלת לה ומתפללת בשבילה אפשר לסכם במילה אחת : אושר.

שתהיה מאושרת. שתמצא סיפוק בחיים שלה, את הדרך לבטא את עצמה, שתצליח.