כ"כ הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פעם אחרונה ש:

1. שכחתי את הסיסמא שלי לבלוג ולקח לי כמה נסיונות עד שהצלחתי להכנס.

2. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הקודמת שכתבתי או מה זה היה .

3. אני מרגישה שאיבדתי את זה. משהו חלוד באצבעות המקלידות וגרוע מכך משהו חלוד במעבר מהמחשבות לאצבעות האלו.

אבל החשק קיים. כל הזמן. הפוסטים רצים בראש ממש כמו פעם, זה כמו שבראש אנחנו עוד צעירים וגמישים ויפים כמו בגיל 16, עד הרגע שאנחנו ניצבים מול המראה ורואים את השיער הלבן, השקיות מתחת לעינים והגרוע מכל הקמטוטים בצוואר. (יותר אני בחיים לא מסתכלת במראה עם משקפיים, מי צריך לראות את כל הפרטים האלו בכלל?)

האמת היא שאין לי כ"כ מצב רוח, כן, אני יודעת, זה צפוי וברור ומובן.ובכל זאת זה מרגיש חרא וגם קצת מביך לחזור ולכתוב כל הזמן את אותם דברים. ומה תגידו לי? שככה זה, ושזה ייקח זמן, ושאני ארשה לעצמי, אז אני מרשה לעצמי, ובכל זאת לא מתה על זה.

האמת שזה לא שאני יושבת ובוכה כל היום , סה"כ אני בסדר, יעידו החברות שלי שפגשו בי באי אלו הזדמנויות בתקופה האחרונה, אני בסדר גמור, צוחקת, נפגשת, אוכלת, קוראת גם אם לא כותבת, אבל אני כל הזמן מתגעגעת אליו ולא מסוגלת להפנים את המחשבה שהמצב הזה, שהוא לא פה, זה לתמיד.

חוץ מזה יש מחשבה אחת שלא עוזבת אותי מהיום שזה קרה, האם הוא ידע שזה קורה ברגע שזה קרה.

השניות האלו שבהן הוא כפי הנראה קם מהספה ואז נפל, האם הוא קם כי הוא הרגיש שמשהו אחר קורה לו?

האם הוא הבין שהוא הולך למות? שזהו, הכל נגמר, האם הוא רצה לקרוא לאמא ולא הספיק?

האם הוא פחד?

ואם הוא לא ידע, אז איך אנחנו יכולים לדעת בכל שניה ושניה שנהיה פה גם בשניה הבאה?

היום ארבעה חודשים.