שאני חולה, זה התחיל בלי שום הזהרה מוקדמת ביום שישי בערב, על רקע תמונות הזוועה מהשריפה בכרמל בהתחלה היתה לי בחילה, אח"כ הקאתי והרגשתי קצת יותר טוב, הצלחתי לעבור את ארוחת הערב וזהו, מאז אני במיטה, ברונכיט קשה במיוחד. שבוע הזוי שלפחות בימים הראשונים שלו הייתי במצב של נמנמת ושעלת בלתי נגמרת. שלוש פעמים ביום אינהלציה, אנטיביוטיקה, סטראואידים ועוד כל מיני כימיקלים מגעילים שאמורים לעזור לסימפונות שלי להפתח ולתת לאויר לכנס ולצאת מהראות שלי.

והיום הבחנתי בתופעת לוואי משונה, אני לא יודעת האם זו תופעה שנובעת מעודף התרופות שאני לוקחת, או אולי דווקא מהמחסור בניקוטין אבל פתאום הרגשתי שאני רגישה כמו אישה אחרי לידה. כל דבר גורם לי ליילל. הבנתי שזה לא כ"כ הגיוני כשמצאתי את עצמי בוכה מול הפוסט של עדי בעולם המתאר את הפרדה שלה מהוריה בשדה התעופה, נכון, סיטואציה שאפשר להתרגש ממנה , אבל עד כדי דמעות? נראה לי שהגזמתי קצת.

אפרופו מחסור בניקוטין, אחרי שבוע בלי עישון, אני מוצאת את עצמי מהרהרת אולי למנף את העניין ולנסות להמשיך את זה, בנתיים זו לא חוכמה, זה קל, כי כשבקושי יש מקום לאויר להכנס לגוף שלך אתה לא ממש חושב על שאיפה של דברים אחרים, אבל מה יהיה כשארגיש יותר טוב? קראתי איפשהו שהגמילה מההתמכרות הפיזית לניקוטין מתחילה אחרי כמה ימים בודדים ומה שנשאר זה רק ההרגל וההתמכרות הריגשית או הנפשית או איך שתקראו לזה, אני רק יודעת שניסיתי כבר כמה וכמה פעמים להפסיק ולתקופות יותר ארוכות משבוע, ובכל זאת חזרתי לעשן, אז נכון שכרגע נראה לי מטורף לגמרי אפילו הרעיון על להדליק סיגריה, אבל קשה לי לחשוב על זה שזה לתמיד.

יש משהו בזהות שלי כאדם מעשן שהוא חזק יותר מכל החלטה, אני חושבת שכל פעם שאני חושבת על גמילה אני נכנסת לאיזו חרדה שנובעת מהמחשבה הזו של מי אני אהיה אח"כ. מגיל 17 אני מעשנת, במשך שנים הייתי מעשנת דיי כבדה, אם כי אף פעם לא עברתי קופסה ליום אבל אני חושבת שקופסה ליום זה דיי כבד, לא? פעמיים ניסיתי להפסיק, הפעם האחרונה היתה לפני שלוש שנים, הפסקנו יחד א' ואני, והחזקנו מעמד שלושה חודשים. אח"כ היתה התאונה של אורן וחזרנו לעשן, מאז אפילו לא חשבתי לנסות שוב. ויתרתי על הרעיון. אבל מצד שני הורדנו כמויות בצורה דרסטית התחלתי לעשן בהקצבה. 5-6 סיגריות ביום. המחלה הזו הוכיחה לי שזה לא באמת משנה, אני לא יודעת אם זה נכון מבחינה רפואית אבל אני מרשה לעצמי לנחש שכן, ושיש קשר בין הנזק של שנים ארוכות של עישון לעוצמת המחלה הפעם, ובכל מיקרה אין ספק שבריאות זה לא מוסיף, נכון?

בקיצור יש לי קצת בלבלה בראש בעניין הזה. אני יכולה להגיד לכם שההרגשה שאתה נאבק על אויר, היא לא הרגשה נעימה, היא מפחידה וזה ממש לא משהו שבא לי להרגיש שוב. ויש בזה משהו שמדרבן לכיוון ההחלטה להפסיק לעשן.

אבל כמו שכתבתי בהתחלה, יש מצב שברגע שאני ארגיש מספיק טוב, אני אשכח את המחשבות האלו, כמו ששוכחים כאבי לידה ונכנסים להריון עם הילד השני, טוב נו, דוגמא לא משהו, אבל תכלס יש משהו בטבע שלנו שגורם לנו לשכוח מהר איך מרגיש הסבל, לא?