עוד יום נטול עישון עבר, אבל אני מרגישה את החשק חוזר ואת הנחישות, שממילא לא היתה פה יותר מידי, מתנדפת.

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי חושבת על סיגריה. אז להתאפק אפשר, אבל עד כמה?

ואני יודעת שאני מסבכת את עצמי סתם כשאני כותבת על זה, כי עצם הכתיבה היא כמו איזו הבטחה, ואני יודעת שתבואו ותעודדו אותי להמשיך, וסתם אני ארגיש לא נעים כשאשבר. והרי כולנו יודעים שאני אשבר, לא?

אולי לא, אבל סביר להניח שכן. (אם לא הבנתם פה אני מנמיכה ציפיות שאוכל להגיד אח"כ: "אמרתי לכם")  

בנתיים נפל עלינו חורף זוועתי, בדיוק כשהחלטתי לחזור לעבודה, שזה בכלל דבילי כי אם כבר להשאר במיטה מה יותר מפתה מיום חורפי כזה? אבל אני  העברתי את כל שבוע שעבר במיטה והיום בשיא הסופה יצאתי  להלחם ברוח. טיפשי לגמרי, אבל ככה יצא. יכולתי למשוך את המחלה עוד יום יומיים, ממילא אני עובדת מהבית, אבל יש לי מצפון ענק ומטומטם, ולא הרגשתי נוח להשאר בבית כשאני יודעת שאני כבר יכולה לחזור לעבודה. הייתי מצפה מעצמי  להיות קצת יותר חכמה בגילי מופלג. 

בכל אופן  חורף, רוחות גהנום נושבות בחוץ והברד מכה על כל דבר בדרכו לאדמה, הבית נשמע כאילו הוא עומד להתפרק כל רגע וזה לא מצב טוב להיות בו בלי סיגריה להתנחם ממנה.

ורק שתדעו לכם שאם אני עוד אשמין מהדבר הזה, אני ממש ממש אבל ממש ממש אתעצבן.