היום אצל הרופאה קיבלתי אישור רישמי למה שכבר ממילא הרגשתי בעצמי, אני כבר לא חולה. הריאות כבר לא מצפצפות, והכל נראה סבבה.

לכן מיד כשחזרתי הביתה עקבתי אחרי א' וברגע שראיתי אותו מתחמק לגינה הלכתי אחריו ולקחתי  שכטה מהסיגריה שלו.

אוייייי איזו סחרחורת שהיתה לי מזה.

נזכרתי בסיגריות הראשונות שעישנתי אי שם בתחילת גיל ההתבגרות, כשגנבתי מהקופסת האירופה  של אמא שלי את הסיגריה הראשונה שלי, הדלקתי אותה ביד רועדת, שאפתי שאיפה מלאת עשן וכמעט הקאתי את נשמתי.

איך עוברים מחוויה כ"כ לא נעימה  לעישון של 30 שנה? לא ברור, אה?

יש איזה באג בבריאה שהופך אותנו בני האנוש ליצורים לא ממש רציונליים.

במיוחד בגיל ההתבגרות. אני רואה את זה היום אצל הבת שלי. את ההתעקשות הזו לדפוק את הראש בקיר, לעשות בדיוק את כל הדברים שהופכים את החיים שלה למסובכים וקשים יותר ובכל זאת לא להבין את זה , לא להבין את הדבר הפשוט שהבחירות בידים שלה, והן כ"כ קלות.

יחד עם זאת מה לי להלין עליה כשאני עצמי לא מגלה יותר חוכמה? מה יש בדבר הזה שללא שום ספק עושה לי רק רע שכ"כ מושך אותי? ברור לי שפיזית כבר אין פה התמכרות, הגוף שלי בטוח כבר נגמל מהצורך בניקוטין, זה רק הראש שכל הזמן מושך אותי לשם.

בכל אופן אחרי שהוכרזתי כבריאה, אין לי שום תרוץ למה לא ללכת להתעמלות, אחרי שבוע וחצי שנעדרתי משם, פחד אלוהים לחזור. אני כבר יודעת איך זה, הגוף מיד מעניש אותך על ההברזה, ואני יודעת שאחרי 10 דקות אני כבר ארגיש מפורקת לגמרי. הידיעה הזו, גורמת לי לחפש כל תרוץ אפשרי לא ללכת גם היום, אבל מכיוון שאני לא מוצאת כזה, נראה לי שלא תהיה לי ברירה אלא ללכת.

אלא אם כן, אני אמשיך לשבת פה ולבהות במסך.

טוב נו, קמתי והלכתי , יש גבול גם לטימטום שלי, לא?