את הפוסט הזה כתבתי ביום שישי, באופן ממש נבואי נתתי לו את הכותרת "קורים דברים" ולא ידעתי כמה מהר יקרו דברים שיגרמו לי להרגיש שרוח הפוסט כבר לא משקפת את תחושותי.

אבל מכיוון שזה מה שקרה, וגם בגלל שממילא חוץ מfe ידידתי הטובה איש לא נכנס לפה, הורדתי אותו לטיוטות.

היום 4 ימים אחרי, הרוחות נרגעו ואני שוב יכולה לחזור לדברים של שיגרה (מה יותר מה פחות) המתוארים בפוסט הזה.

================================================================

קורים דברים, אפילו משמעותיים, רק אין לי זמן לספר עליהם.

זה גם תרוץ עלוב, יש לי זמן, ויש לי חשק זה רק שהזמן והחשק לא נפגשים.

לפני כמה ימים נכנסתי בשביל לכתוב, במסך הראשי של ישרא היה פוסט שקושר לנושא החם, משהו על השמנה/שמנים ובעיקר שמנות.

לא זוכרת מי הכותב, איזה אדיוט, מה זה חשוב, אני בקושי זוכרת מה הוא כתב, אני כן זוכרת שזה כ"כ עיצבן אותי שלא התחשק לי להעלות את הגיגי באותה פלטפורמה שכותבים בה גם דבילים כאלו.

נו טוב, מזל שעבר לי. בכלל יש לי מזל שאני אף פעם לא מתעצבנת לאורך זמן.

אז מה עבר עלינו בתקופה האחרונה,

הטיח מהתיקרה במקלחת הורים שלנו פתאום נפל. סתם, בלי רטיבות בלי שום התגרות מצד אף אחד יום אחד הוא נכנע לכוח המשיכה וצנח לריצפה בדרכו הוא התפזר בכל פינה טובה והמקלחת נראתה כאילו היתה רעידת אדמה.

השבוע הקבלן בא לסדר את זה, באופן מפתיע לא התווכח הרבה זמן על אחריותו לעניין (טיח - 5 שנים בדק + 3 שנות אחריות , אם מישהו יזדקק לאינפורמציה הזו בקרוב, בדקתי) מה שאמר שהיינו שבוע בתוך אתר בניה, בדיקה של הטייח ושל א' העלתה שלתיקרה בחדר השינה שלנו צפוי גורל דומה בקרוב והוחלט לעשות טיח חדש גם שם. נשבעת לכם, לא התגעגעתי בכלל. ממש לא.

א' ואני ישנו בחדר של אורן, אחרי הפעם הקודמת שישנו על המיטה וחצי שלו (אני ממש לא מצליחה להזכר למה זה היה) הפעם העברנו את המזרון שלנו לחדר שלו וישנו על הריצפה, הרגשתי כמו סטודנטית שוב.

עכשיו נותר רק לחכות שיתייבש הטיח החדש ושיבואו לצבוע. עוד קצת לכלוך וזה מאחורינו. עד הפעם הבאה.

הבוס שלי ב15 שנה האחרונות עוזב.

זה לא סתם בוס, הוא הביא אותי למקום העבודה הזה, הוא גם חבר, שם המשפחה שלו זהה לשם החברה. זה לא קל.

אחרי כמה שנים של סכסוך קשה בין השותפים שהגיע עד לבתי המשפט, בשבוע שעבר הציעו לו הצעה שאי אפשר לסרב לה והוא החליט לשים סוף לסאגה הארוכה והמייגעת הזו. הוא מכר את המניות שלו בחברה והוא עוזב.

אני מתנדנדת בין התיקווה שאולי עכשיו אחרי שהסכסוך הסתיים יהיה קל יותר ואולי אפילו טוב יותר, לבין תחושת האובדן בזה שהוא הולך.

וכן, גם החשש והחוסר וודאות לגבי מה יהיה בעתיד.

בנתיים הוא עוד נמצא, בסוף מרץ תהיה אספה של בעלי המניות שאמורה לאשר את ההסכם, ואחרי זה הוא יעזוב. בנתיים אני מדחיקה.

אורן סיים סימסטר ראשון באוניברסיטה בתקופת בחינות סוערת ולחוצה. אני חוששת שהוא שוכח להנות מהתקופה הזו. גם דיי מדהים אותי כמה מהר הזמן טס.

אתמול היה לא' קונצרט ראשון עם התזמורת הנוכחית שהוא מנגן בה. (טרומבון למי שלא מעודכן) הוא מנגן איתם כבר כמה חודשים, (בעצם כשאני חושבת על זה ,זה קונצרט שני אבל הראשון היה קטן ולא חשוב), הפעם זה היה קונצרט גדול בנוכחות נשיא המדינה, במאמר מוסגר אני חייבת לציין שממש, אבל ממש התרגשתי כשפרס נכנס לאולם, אני חושבת שאם אי פעם הייתי קרובה להעריץ איזו אישיות, אז זה הוא.

אבל נחזור לא'. מאז שהוא החליט לחזור לנגן (הוא ניגן כל חייו כילד ונער מכיתה א' ועד סוף שמינית) הוא מחפש מסגרת, ניסה את התזמורת העירונית שלנו, ניסה כל מיני הרכבים ולא הצליח להרגיש בהן בבית, הפעם נדמה לי שזה זה. אני לא יודעת מה שונה שם מכל מסגרת אחרת שהוא ניסה, סה"כ אלו מסגרות לא מקצועיות תזמורות בוגרים חובבניות, אני חושבת שההבדל נעוץ במנצח בעיקר ובחומר שהם מנגנים. בכל אופן כבר כמה חודשים (אולי אפילו שנה, אני כ"כ גרועה בחישוב זמנים) הוא מנגן איתם ומאוד נהנה.

ואתמול אני הייתי כמו אמא גאה, צילמתי כמו מטורפת, איזה מזל שיש מצלמה באייפון. 

הקונצרט הסתיים בשירתו של חנן יובל לשיר המעלות. כשהיינו ילדים היינו שרים כל ערב שבת לפני ארוחת הערב, ברוחי שמעתי את הקול הצרוד של אבא שר.

יום שישי, עוד מעט אמא שלי תבוא לארוחת ערב, כרגיל את הבוקר ביליתי בבישולים לנו, לאורן, לארוחת שבת ולכל השבוע. המון אוכל, המון.

בין השאר אפיתי עוגת לימון, עץ הלימון שלנו, שיהיה לי בריא, נתן תוצרת איימתנית של לימונים מפלצתיים. תראו :

פשוט כתוב עליהם "עוגה", אחרת זה פשע.

אז לקחתי את מתכון עוגת התפוז שלי (לתשומת לב הקוראת רמה) ובמקום תפוז שמתי לימון. יצא אלוהי. בחיי.

אני חייבת להפסיק לאפות כ"כ טוב, זה נורא משמין.