כבר יומיים שאני חושבת על סבתא שלי ז"ל.

אין לי מושג מה היה הטריגר שגרם לה לתפוס אחיזה במחשבות שלי.

 שתי סבתות היו לי בילדותי,  אימא של אימי הייתה חלק בלתי נפרד מחיי בשל העובדה שהיא חיה איתנו תקופה ארוכה  בבית.

אימא של אבי,  לעומת זאת, כמעט ולא השפיעה על ילדותי במאום.

כבר יומיים שאני מרפרפת בראשי וחוזרת שוב ושוב לתמונות המעטות המרכיבות את הזיכרון שיש לי ממנה.

אולי בגלל היותה תמיד בצילו של סבי, שהיה הדמות המוערצת על כולנו, אולי זה היה מבנה האישיות שלה, אולי פשוט העובדה שהיא נפטרה כשהייתי בת 13 , אני לא יודעת , אני רק יודעת שאני יכולה לספור על האצבעות את הזיכרונות שיש לי ממנה.

אישה שבעיניים של הילדה שהייתי, תמיד נראתה  זקנה, כעוסה, מוטרדת, וללא יכולת להתחבר אלינו הילדים.

לאחר מותה אני זוכרת שמצאנו בארון חדר השינה סטים רבים של תחתונים, גופיות, חולצות, מכנסיים ומגבות חדשים לגמרי, שהיא הכינה  לסבא שלי לימים שהיא כבר לא תהיה בסביבה לדאוג לו, גם כסף מצאנו, מוחבא בין דפי הספרים בארון. היא ידעה שהוא ישכח  לדאוג לעצמו, בתוך שלל הפעילויות החברתיות והציבוריות שלו.

 האם הכינה את כל זה כי ידעה שלא תאריך ימים? או כחלק מהתנהלות החיים הכללית שלה שגרסה כי תמיד יש לדאוג לימים גשומים, כ"כ הרבה היא דאגה לימים גשומים עד כי ימי השמש חלפו מבלי ששמה לב אליהם בכלל. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה סתם שמחה, מחפשת איזו הנאה גופנית או רוחנית לעצמה. אני כן זוכרת אותה מדליקה נרות שבת ושופכת עליהם גלונים של דמעות.

כשהיינו ילדים היינו מתחמקים ממגע פיזי איתה, בעיקר בגלל שהבעת החיבה היחידה שהיא הפגינה הייתה צביטות חזקות בלחיים או בסנטר, (עד היום אני זוקפת לחובתה את הסנטר הכפול שלי...)

אני זוכרת איך בסוף כל ביקור היא הייתה אוספת אותנו הילדים ושואלת "סבא כבר נתן?" כשהכוונה לדמי הכיס המסורתיים שהיו מעניקים לנו, והוא עומד מאחוריה עם החיוך הזוהר שלו מסמן לנו עם הראש שנגיד לא, למרות שהלירה שנתן כבר שכבה עמוק בתוך הכיס של כל אחד מאיתנו. ואז הייתה נותנת 10 אג' לכל אחד מהילדים ואנחנו היינו אומרים תודה בנימוס ומתאפקים לא לצחוק ולהסגיר את הקשר שקשרנו נגדה עם סבא.

כבר יומיים שאני חושבת עליה, ולא יודעת למה.

 לפני שנתיים בערך עשינו שיפוץ בבית שלנו ועברנו לגור אצל הורי לימים הקשים ביותר של השיפוץ, לילה אחד התעוררתי ושמעתי את אבי קורא לה מתוך שינה, היה משהו שובר לב לשמוע את אבי קורא "אימא, אימא" מתוך שינה כמו ילד.

כשהערתי אותו הוא לא זכר מה חלם, אבל סיפר לי שלילות רבים הוא חולם עליה, והעובדה הזו מעידה בעיני שהיה בה הרבה יותר ממה שידעתי, ופתאום יש בי רצון להכיר אותה, 30 שנה מאוחר מידי.