אני אוהבת הגיון.  כשאני מדברת עם מישהו וצורת המחשבה שלו בהירה והגיונית זה גורם לי הנאה כמו לקרוא שיר יפה, או ספר טוב או להאזין למוסיקה נפלאה.

אולי זו גם הסיבה שהתגלגלתי בסופו של דבר למקצוע שבתור נערה לא התקרב אפילו לחלומות שלי.

כשכותבים תוכנה, חייבים להיות הגיוניים, הכללים מאוד פשוטים וברורים, דבר ותוצאה.

אני אוהבת הגיון, אני צריכה תמיד להבין,  אולי בגלל זה קשה לי עם נושאים רוחניים.

אבל, כשאני עומדת בפני החלטות בחיים, תמיד נכנסים להם דברים שאין בינם לבין ההיגיון דבר וחצי דבר, ומשבשים לי את החשיבה.

אם עומדת בפני סוגיה להחלטה. בואו נקרא לזה אופציה א' ואופציה ב', לכל אופציה היתרונות והחסרונות שלה.  על דרך ההיגיון אני עושה לעצמי טבלת יתרונות וחסרונות, מנסה לתת משקל לפרמטרים, להגיע להחלטה שקולה והגיונית.

אבל יש פרמטרים שאני לא יודעת להציב אותם בטבלה. תחושת בטן הוא פרמטר כזה.

רצון (במובן של מתחשק לי) הוא פרמטר נוסף מאותו הסוג, אני לא יודעת איך לשקלל אותם.

וככה בתוך התהליך מתערבבים לי דברים שאיני יודעת כיצד להתייחס אליהם.

כבר קרה בחיים שהחלטתי החלטות ע"ס פרמטרים אובייקטיביים בלבד, ולמרות שתחושת הבטן אמרה דבר אחד בחרתי בשני כי הוא נראה יותר טוב על הנייר.  ולאחר מעשה ידעתי שתחושת הבטן צדקה.

היו כמובן  גם מקרים הפוכים.

אז איך אפשר לדעת? והאם תמיד בכל החלטה יישאר מרכיב ההימור?

לפני כמה חודשים החלטנו החלטה שהתבססה בעיקר על תחושת בטן, על רצון , על חלום.

ניסינו לגבות אותה בחיזוקים אובייקטיביים, אבל "על הנייר" רוב הפרמטרים אמרו, "עזבו את זה".

ובניגוד לטבע שלנו החלטנו שהפעם אנחנו הולכים אחרי החלום.

מכיוון שהחלטות כאלו הן בניגוד לאופי הבסיסי של שנינו, ובניגוד לנהירה שלנו אחר ההגיוני , אנחנו שרויים בתוך נדנדה רגשית, כשלרגעים אנחנו בתחושת סיפוק על המהלך ומיד אח"כ בתוך ספקות מטרידים.

מכיוון שהמהלך כולו ימשך על פני לפחות עוד שנה, אני מקווה שיהיה לנו החוסן להתמודד עם הנדנדה הזו. ואני מקווה שבסופו של התהליך אלמד לסמוך יותר על תחושות בטן ואינטואיציות.

ובמיוחד על חשיבותו של החלום.

(ובסוף אני מבטיחה שגם אסביר במה דברים אמורים.)