את הסיפור הבא שלח לי הבוס שלי, אני לא בטוחה מה הוא ניסה בדיוק להגיד לי בזה, מעבר למוסר ההשכל הברור של הסיפור, ואני גם לא לגמרי בטוחה שזו מחמאה למרות שבדרכו המיוחדת אני בטוחה שכוונתו הייתה טובה.

בכל אופן, למרות שאני מניחה שהסיפור מוכר לרובכם, ולמרות מידה של תמימות המסתתרת במסר שהוא מעביר, אני רוצה להעלות אותו לפה, קודם כל כי יש הרבה אמת במוסר השכל שלו, וגם כי יש לי מצב רוח כזה היום. קצת מדוכדך, קצת רומנטי, מתאים לסיפורים עם מוסר השכל.

כשהייתי קטן אהבתי מאד את הקרקס.

במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי

את הפיל. במשך ההופעה הציג הייצור הענקי הזה את כישוריו.

בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

מה מחזיק אותו שם?

כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.

שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו?

לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:

"הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאד."

עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...

אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא!

היתד הייתה חזקה ממנו.

אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

מוסר השכל לא לפילים בלבד !

הפיל החזק והגדול הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול. 

הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד.

הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו. הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...

המלצה:

לערוך רשימה של אותם דברים

שאנחנו מאמינים שאיננו יכולים לעשות,

ולעשות כל יום

משהו אחר מתוך רשימת ה"לא יכול".

כתב: חורחה דמיאן, סופר ארגנטינאי