אבל אתם לא מצליחים להגיע למחשב למספיק זמן בשביל לכתוב אותו? ואז עובר יום ועוברים יומיים וקורים עוד דברים שאתם רוצים לספר עליהם, ומצד שני אתם קוראים ונסחפים בסיפורים של אחרים, ואיכשהו מה שרציתם לספר כבר לא ממש רלוונטי, וגם לא נשמע לכם יותר שנון או מצחיק או עמוק כמו שהיה כשכתבתם אותו בראשכם לראשונה.

אז זהו, זה מה שקרה לי בסוף השבוע הזה.

אז מה נותר לי? לתת דין וחשבון על אירועי הימים האחרונים?

בסדר, זה מה יש.

ביום חמישי חזרתי מוקדם מהעבודה ויצאתי עם נועה"לה לבילוי, כצ'ופר על התעודה הנהדרת שהביאה, נתתי לה את הזכות לבחור איפה היא רוצה לאכול ובאופן מאוד לא מפתיע היא בחרה בבית הקפה ברחבת הקניון, לטיב האוכל במקום לא היה שום קשר לבחירה שלה במקום, אלא לתצפית שהוא איפשר לה על הסקייטרים הרבים שגדשו את הרחבה. חיוכי האושר שהיא פיזרה היו שווים את הסלט המאכזב שאכלנו שם. ואני רק שאלתי את עצמי, אם גם אני בגילה הפכתי לפתיה מצחקקת כל פעם שראיתי בחורים חסונים בסביבה.

אח"כ קנינו לה מכנסים יפים בצבע סגול חציל מפתיע, ולהפתעתי אפילו עברנו את זה בקלות ובלי עצבים מיותרים.  

כשחזרנו הביתה היינו מאוחדות ורגועות באופן משובב נפש, לאור ההתרחשויות בזמן האחרון.

כשכבר הייתי מוכנה לשקוע בפוזת הערב שלי, אחרי מקלחת עם טרנינג ומול הטלוויזיה, טלפון מחבר נמרץ עשה את הבלתי יאמן והוציא אותנו מהבית, סיבוב קצר הביא אותנו לבר אירי קטן שם ישבנו על כוס בירה, קערת נאצ'וס מאזינים למוסיקה אירית (או לפחות זה מה שטענו מסביב) , ומשתדלים בכל כוחנו להתעלם מהפרש הגילאים הברור בינינו ושאר יושבי הבר הזה. היה כייף, באמת כייף אפילו הסכמנו שצריך לעשות את זה לפחות פעם בשבוע, תוך שאנחנו יודעים עמוק בלב שזו הבטחה שלא באמת תקוים.

זהו ככה גלשנו לשבת החורפית הזו, שבשמחה הייתי מבלה את כולה מתחת לשמיכות. אבל אירוע משפחתי מחייב, מאלץ אותי לקום עכשיו מהמחשב, להתלבש, (ברררררר, קר לי להוריד את הבגדים) להתארגן ולצאת לדרך.

אז שתהיה שבת חמימה לכולנו.