כשהיינו ילדים והורי עוד היו הורים צעירים, היינו נפגשים פעם בשנה לפיקניק משפחתי.

היינו מתכנסים הורי ואחי עם האחים של אמא שלי וילדיהם, ואורחים מזדמנים, חברים, בני משפחה מצדדים נוספים של המשתתפים, כל אחד הביא ע"פ יכולתו, סלטים, בשרים, עוגות, פירות, שמיכות כסאות וכמובן משחקים לילדים ומשחקים למבוגרים, אני הייתי מביאה איתי תמיד ספר ואחרי האוכל, בזמן שהבנים התרוצצו בדשא עם הכדור, והמבוגרים הסבו ליד השולחן המתקפל למשחק רמי סוער,   הייתי נשכבת על השמיכה וקוראת.  אהבנו את המפגשים האלו, עם השנים המשפחה גדלה , ונוספו לה חברים, בהתחלה היו אלו הבעלים של בנות הדודות הגדולות שלי,  אח"כ תינוקות התחילו להופיע, ושיער שיבה בראשם של ההורים, התדירות החלה לרדת ככל שהשנים עברו והחבורה של המבוגרים הלכה והתבגרה,  בפעם האחרונה עוד הספקתי להביא איתי  את א' וזה היה המפגש הראשון שלו עם המשפחה המורחבת. מאז המפגשים המשפחתיים בהרכב מלא הלכו והתמעטו, להזמין הביתה את כל החבורה זהו מבצע רציני וגם דורש בית דיי גדול, אני עשיתי את זה פעם אחת בחנוכת הבית שלי לפני 10 שנים, אבל בעיקר המפגשים האלו עברו למתכונת של חתונות ולצערנו לוויות.

בשבת האחרונה בת דודה שלי ארחה מפגש כזה בביתה.

התירוץ הרשמי היה לחגוג את לידת התינוק הרביעי של הבת של אחיה, (מסובך אה?) אבל התמריץ האמיתי היה בקשתו של דודי לראות שוב את כל המשפחה ביחד, וכשמתקבלת בקשה ממי שנמצא עמוק בתוך טיפולים כימותרפיים קשים , אי אפשר לסרב לה.

כך קרה שלמרות מזג האוויר הקשה והגשום, יצאנו בהרכב כמעט מלא (אורן נשאר בבית בגלל שפעת מלווה בחום שתקפה אותו, ולא רציתי לחשוף את הדוד שלי לחיידקים שהוא הפיץ בסביבה, מי שעובר טיפולים כימותרפיים יש לו ירידה במערכת החיסונית) ונסענו לביתה של בת דודתי.

כמעט כולם הגיעו, הנפקדים הבודדים הצטיידו בתירוצים מוצלחים (מי פחות ומי יותר) מראש.

אחד הדברים הבולטים באירוע הזה היה השינוי הדמוגראפי במשפחה, ובעיקר בגיל הממוצע, שמחנו עם התינוקות שהצטרפו , וזכרנו בגעגועים את אלו שכבר לא איתנו.

האוכל היה כמובן משובח, אמא שלי הביאה איתה לא פחות משני סירים ענקיים של חמין, זוכרים את הסירים ששטפתם בתורנות מטבח בצבא? אז זהו, כאלו סירים.  בת דודתי הפליאה בבשרים נהדרים, סלטים מדהימים, ועוגות.... שחבל לכם על הזמן.

בעלה מזג ויסקי ויין וכולנו היינו אדומי לחיים ומרוצים מי מהאלכוהול שזרם לו לתוך מחזור הדם, ומי מחום הקמין שבער בסלון.

 אחרי האוכל אחי הבכור שלף את הגיטרה שלו ופצחנו בשירה בציבור . השמחה הייתה גדולה הזיופים גם כן, שרנו גדולים וקטנים מבוגרים וצעירים ביחד. בערך בשיר השלישי הרמתי עיניים מהשירון, מולי ישבו א' , אבא שלי ודודי שסימני המחלה ניכרים על פניו וגופו, והם שרו מעומק ליבם ובקולם העבה :

" מַה לַעֲשׂוֹת, זוֹהִי אַרְצֵנוּ הַיְּחִידָה
עוֹד יִהְיֶה טוֹב, וְאֵין זוֹ אֵין זוֹ אַגָּדָה
וְעוֹד נִזְכֶּה, לִרְאוֹת זְרִיחָה שֶׁל יוֹם בָּהִיר
וְלָכֵן אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לָשִׁיר..."

והרגשתי שהקול שלי נשבר. כן אני יודעת, אני בכיינית גדולה ולא צריך הרבה בשביל להזרים דמעות מהעיניים שלי (אני מסוגלת לבכות גם מהפרסומות המשפחתיות של תנובה) , אבל שיקום האחד שיודה שלא היה מתרגש עד דמעות מהתמונה הזו.

את האירוע הזה אני אשמור בליבי עוד זמן רב.