אתמול בדרכי לירושלים בסביבות סיבוב מוצא התחיל לרדת שלג, לעכבר שפלה שכמוני זוהי חגיגה אמיתית. הפחד מהחלקה עבר מהר כשהבנתי שהשלג יורד משמים ונעלם בשניה שהוא נוגע בקרקע ובכך לא שונה בסכנות שהוא טומן עבורי מהגשם שממילא ליווה אותי רוב הדרך.

מה שלא הבנתי מיד הוא שהסכנה טמונה במקום אחר לגמרי, לאט לאט הבחנתי שהעינים שלי עוקבות אחרי פתיתי השלג המתנפצים אל החלון הקדמי של האוטו ומול עיני יוצרים צורות של כוכבים הנופלים להם ממרום, וכשאני נוהגת אני בד"כ משתדלת שהעיניים שלי יהיו דווקא על הכביש שמולי. אבל כ"כ יפה היה המראה שלא הצלחתי לשלוט בעיניים שלי שיפסיקו לחפש את הכוכבים האלו. כמו פרחים, כמו מעשה ריקמה עדינה שנעלמת במגע.

עוד חסד אחד עשה איתי השלג הזה, הוא נתן לי את התרוץ המושלם לצאת הביתה בשעה מוקדמת, שמא יתחיל שוב והפעם יערם על הקרקע, לאכזבת הירושלמים השלג לא חזר אמש, אולי במוצאי שבת. אבל אז אני כבר לא אהיה שם לחזות בו.

חיפשתי תמונה של פתיתי שלג ולא מצאתי, אז משהו יפה אחר במקום...