יש את הטלפונים האלו שמגיעים באמצע שיגרת היום בלי הכנה מוקדמת ומיד מזעזעים את השיגרה המוכרת והמבורכת.

טלפון כזה קיבלתי אתמול בשעה ארבע אחה"צ, אני בעבודה מריחה כבר את סופו של היום הראשון של השבוע, א' היה בצידו השני של הקו.

אל תיבהלי הוא אומר לי, מה שמיד מכניס אותי להיסטריה כמובן, אל תבהלי אבל מישהי נכנסה בי עם האופנוע ומפנים אותי עכשיו לבית חולים. בסדר, אני אומרת לו, אני כבר מגיעה. עונה כמו אוטומט שרכיב הרגשות לא הותקן בתוכו.

מנתקת את הטלפון ומעכלת את מה שהוא אמר לי עכשיו.

ומיד מוצפת בכל קשת הרגשות שאפשרי במצבי פחד. לאט לאט המשמעות של המילים שהוא אמר לי חודרות לי יותר ויותר להכרה. ואני מוצאת את עצמי עושה את הפעולות של סיום יום בלי שהמוח קשור לידים. המוח רץ במהירות , מה קרה לו בעצם? הוא דיבר איתי, ז.א שהוא בסדר, אבל מפנים אותו באמבולנס ז.א שכן קרה לו משהו. המחשבות רצות, והידים מבצעות דברים של שיגרה, סוגרת את המחשב, אוספת ניירות, למה אני מתעסקת בשטויות האלו? אין לי מושג. אני לוקחת את התיק ויורדת לאוטו, בדרך אני מתקשרת אליו שוב, עכשיו אני כבר יותר ממוקדת מנסה להבין ממנו מה בדיוק המצב.

אני בסדר, הוא אומר, קיבלתי מכה חזקה ברגל ולוקחים אותי עכשיו למיון. סעי בזהירות.

ואני נוסעת בזהירות. הדרך הרגילה פתאום נראת כ"כ ארוכה. אני מגיעה לבית החולים נכנסת לחניון אין לי כוח לחפש עכשיו חניה מסביב. אני בקושי מספיקה להחנות את האוטו והטלפון מצלצל שוב, אני מסתכלת על הצג, הטלפון הזה מהעבודה, אני עונה, ככה זה מתוכנת אצלי, לא מסוגלת להתעלם מטלפונים של העבודה. יש תקלה מסוג התקלות שעוצרות את העבודה. אני מתקשרת למפעיל, מנסה להדריך אותו איך לפתור את הבעיה. אבל ברמת הבילבול שאני נמצאת בה אני נותנת לו הוראות לא נכונות מה שרק מסבך את המצב יותר.

עכשיו אני כבר נמצאת ליד א', הוא חיוור כמו הקירות הלבנים של בית החולים. הרגל שלו מורמת וחבושה. ואני נקרעת בין הרצון לשמוע ממנו מה קרה ומה המצב, לבין המפעיל שעדיין נמצא בצד השני של קו הטלפון מנסה להבין ממני איך לפתור את התקלה.

מה אתם הייתם עושים במצב כזה?

אני אספר לכם מה אני עשיתי, ניתקתי את הטלפון, אמרתי לא', מצטערת אני חייבת לנסוע הביתה לטפל בתקלה ועוד מעט אחזור. א' מצידו הסכים איתי מיד.

יצאתי חזרה לאוטו, וכשהתחלתי בנסיעה לכיוון הבית, התפרץ ממני בכי נוראי. איזה מן סדר עדיפויות דפוק יש לי?

באיזה מצב מטומטם אני תקועה ואיך נתתי למצב הזה לקרות, למה התלות בי כ"כ גדולה שאני נאלצת לעזוב את בעלי בחדר מיון בשביל לטפל בעינייני עבודה?

בסופו של סיפור, הגעתי הביתה, פתרתי את הבעיה בעבודה, וחזרתי לבית החולים.

אחרי כמה שעות צילומים ובדיקות, שוחררנו הביתה.

א' עם רגל כחולה וכואבת אבל למזלנו שלמה.

באופן מוזר התאונה קרתה בדיוק באותה הצומת שבה היתה התאונה הקודמת שלנו, וגם הפעם באשמת מישהו אחר, גם הפעם היתה זו אישה שעשתה שיקול מוטעה ונורא כשהחליטה לחצות קו הפרדה לבן ע"מ לקצר את הדרך. גם הפעם יצאנו בנס ובחסד גדול.

חברים , טעות בשיקול דעת בכביש יכולה לגרום לדברים איומים ונוראיים. יש דברים שלא צריכים להיות בכלל במערכת השיקולים שלנו, תמרור עצור , קו הפרדה לבן, רמזור מהבהב , הם לא המלצות, הם לפעמים ההבדל בין חיים למוות.

סעו בזהירות.