בעצם אני יכולה לקטר כמה שבא לי ואני יודעת שאף אחד לא ינפנף אותי או יאשים אותי בפינוק יתר.

נכון?

אז הינה אני, באתי לקטר.

אני עייפה.

מה זה עייפה, מותשת.

עומס המטלות בעבודה רק הולך וגדל כל הזמן, זה כמו נס פח השמן אבל הפוך. היית מצפה שבאיזה שלב נגיע למצב שיותר גרוע ממנו לא יכול להיות, נכון? אבל ראו איזה "נס", המטלות מצטברות והפח איננו מלא.

רק אני כבר מלאה, מלאה עייפות.

ויש פה יותר מ1000 עובדים שהם יותר מ1000 פרינססות. כל אחד בן יחיד. כל אחד רואה עצמו כמרכז העולם. ובא לי לצעוק, "די כבר נמאסתם".

לפעמים בא לי להכנס מתחת לשמיכת פוך ולהעלם קצת.

לא, שבת לא מספיקה לי, ואני חוששת שגם חופש ארוך לא יעזור, כי הכל רק יחכה לי פה לכשאחזור.

האמת היא שעומס העבודה לבדו לא היה שובר אותי, יש אצלי (בטח גם ניחשתם כבר)  גם מידה רבה של תסכול מדברים שלפעמים נראה כאילו מסתובבים סביב הזנב של עצמם.

אז אני מתכננת שינוי ענק. אלא שאני חוששת שהדרך לשינוי הענק הזה תקבור אותי סופית.

חוץ מזה אם זה לא מספיק לכם, אז נועה אימצה כלב לפני שבוע והוא מחרבן בכל הבית.

אבל חוץ מזה ברון... הכל בסדר .

(האמת שלא ממש, אבל לא אפול עליכם עם הכל במכה אחת, שלא תברחו)