בכל תאונת דרכים יש את הצד הפוגע והצד הנפגע, יש את זה שברגע של שטות , חוסר מחשבה או היסח דעת, עשה טעות שהתגלתה כגורלית בנסיבות המקרה והמקום, ויש את השני שלרוע מזלו היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

באופן טבעי הסימפטיה שלנו מוענקת לעובר האורח התמים , לצד שנפגע ללא עוול.

והכעס מופנה לפוגע, במיוחד במציאות החיים שלנו שכמעט בכל יום  נהרגים אנשים בתאונות דרכים.

רצה הגורל שלפני שבוע א' היה הצד הנפגע. ולמזלנו הפגיעה קלה וההתאוששות ממנה מהירה באופן יחסי.

אבל לפתע אנחנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים חדשה לגמרי, כזו שלא הכרנו מעולם, מערכת יחסים עם הנהגת הפוגעת.

עם הזמן אני מגיעה להכרה שבסיטואציה הספציפית שלנו הפוגעת היא גם נפגעת ולרגעים נדמה לי שמצבה אפילו קשה יותר משלנו.

הבחורה מפורקת לגמרי. ואת הנחמה שלה, באופן מוזר, היא מוצאת דווקא בנו.

בת בית היא הפכה אצלנו ולא כ"כ מבחירה שלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו נבוכים אל מול דמעותיה ובאופן אבסורדי כמעט מתנצלים על מה שקרה.

ההסתכלות שלי עליה גורמת לי להיות זהירה יותר, מודעת לכל דבר שאני עושה על הכביש, התחושה היא ש"רגע אחרי", אני עלולה למצוא את עצמי במצב שקשה מאוד להתאושש ממנו, גם אם בגופי לא תהיה שום פגיעה.

היא מספרת על התמונה שלא עוזבת אותה, הרגע הזה שהיא הבינה מה קרה ומה היא עשתה, חוסר היכולת שלה להבין מה גרם לה לפנות דווקא איפה שאסור, הניסיון לשחזר את ההחלטה ההיא.

והתחושה המפחידה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע בנסיבות שאף אחד לא שולט בהם והם צרוף מיקרים כ"כ שברירי.

 אנחנו יכולים לשלוט רק על מה שאנחנו יכולים לשלוט בו. על ההחלטה של לפני, אם שתיתי או אם אני עייפה לא לנהוג, אם הרמזור מהבהב האם לעצור או לנסות "לגנוב" אותו, האם לעקוף או לא לפי תנאי הדרך, אלו דברים שבידיים שלנו. מרגע ש"לחצנו על ההדק" התוצאה הסופית היא כבר בידי שמים.

תהיו זהירים. ההשפעה אח"כ היא קשה לא משנה באיזה צד אתה נמצא.