כל 28 יום בערך זה קורה לי, כבר בערך 30 שנה, ואני עדין מתקשה להתרגל. תמיד מופתעת. הבור הזה שנפער בבטן, והגוש שנדחף לגרון. והכל נראה כ"כ קשה. ואני מסתובבת בתחושות האלו מחפשת להן סיבה, כי הרי אי אפשר להרגיש כ"כ רע ולא לדעת למה, נכון?

זה מדהים כמה אנחנו יכולים להיות עבדים לכימיה שזורמת לנו בגוף. 30 שנה כל 28 יום, היה ניתן לצפות שכבר אלמד לשלוט בזה, ובכל זאת זה עדיין שולט בי.

אז הבטחתי לעצמי שבסוף השבוע הזה אני אצמצם את עצמי למינימום ההכרחי, לא אביא יותר מיד תועלת לסובבים אותי, אבל גם לא אגרום נזקים גדולים מידי, ואולי עד מחר שטף  ההורמונים הזה שעובר עלי עכשיו יחזור לרמה הנאה לאישה בגילי ויפסיק לדמות את  עצמו לנערה מתבגרת.

ולמרות גילוי הלב הנדיר הזה , אני מבטיחה לכם שאם מישהו ישאל אותי היום, "מה את כ"כ עצבנית? את במחזור?" הוא יקבל ממני את הנאום הפמניסטי חוצב הלהבות  השמור אצלי לשאלות דביליות שכאלו.

ושיביאו לי כבר את הרכב החילופי שאוכל לעשות קניות לשבת אחרת אפילו אוכל לא יהיה פה בסוף השבוע הזה, מילא אמא משוגעת אבל גם צום נגזר עליהם? מה הם כבר חטאו בני משפחתי התמימים?

ואולי בכל זאת יהיה בסופו של דבר סוף שבוע נעים? אולי זה יעבור לי , ככה, כמו תמיד, כאילו לא היה פה מעולם...

אוף די כבר.