תקופה כ"כ הזויה, כ"כ נוראית אני לא זוכרת מעולם, ותכלס עברנו כמה דברים בחיים, חלקם לא קלים בכלל. אבל השנה הזו, 2020, וואו. 

כשהכל התחיל, וצפינו מרחוק בהתפתחות המגפה, בהתחלה בסין ולאט לאט ראינו אותה גולשת לאזורים אחרים בעולם, זה היה כמו לראות סרט עתידני/בדיוני, על סוף העולם, כשהתחילו הסגרים, וצילומי רחובות ריקים הציפו את החדשות התחושה הזו התגברה, ואז חגגנו את פסח בזום, ועוד הצלחנו לקבל את זה קצת "כחוויה" אחרת, מי חשב שזה יימשך כ"כ הרבה זמן? אמרו שבקיץ זה יגמר והיינו אופטימיים,  מאז הדברים רק הולכים ומתדרדרים, וככל שהמגפה פה רק מתגברת, ההיענות של הציבור להוראות רק נחלשת.   ואין פה ביקורת כלפי אף אחד, בעצם רק כלפי אלו שלא טורחים לשים מסכה כמו שצריך ואלה שמפרים בידוד. כי לדעתי המאוד בלתי מלומדת , סתם הגיון פשוט, אילו היו כולם מקפידים על שני הדברים האלה, לא היינו במקום שבו אנחנו היום.

אבל אני נסחפת, אין לי עניין לכתוב מאמר בענייני קורונה. יש לי רק עניין לשפוך את הלב.

תכלס ברמה האישית,  אנחנו במצב סביר, אני עובדת, יש יתרונות לעבודה במקום שנחשב משק לשעת חרום, א' אמנם פוטר אחרי הסגר הראשון, אבל אנחנו מסתדרים, לפחות כלכלית אני לא מודאגת, ריגשית זה לא נעים, בטח בשבילו, אבל אני מקווה שיש לו מספיק חוסן נפשי בשביל להתגבר על זה, ובצד האופטימי הבית שלנו לא היה מעולם נקי יותר. :-)

בצד הפחות אופטימי המשפחה של א' מתמודדת עם שתי טרגדיות שתקפו אותם ממש במקביל, ובתוך מהומת הקורונה שרק מסבכת הכל. ממש לפני יום העצמאות אחותו נפטרה במפתיע, דום לב, בלי שום הכנה מוקדמת,  ובדיוק באותו הזמן אחיו אובחן עם סרטן וושת אבחנה שלצערנו הגיעה דיי מאוחר כאשר המחלה כבר  מפושטת, אבל הוא אדם בריא (חוץ מהמחלה הנוראית הזו) יחסית צעיר, ועם הרבה אמונה ונחישות להלחם. כולנו מתפללים שזה יספיק בשביל להתגבר.   בהתמודדות עם שני המשברים האלה, עדיף לו לאדם להיות עסוק, אז מהבחינה הזו, הישיבה בבית של א' לא עוזרת, הרבה מידי זמן למחשבות.

בסגר הראשון, ניסיתי לעבוד מהבית, אני מודה ומתוודה שאני מאוד פוחדת להדבק בקורונה, ובמקום העבודה שלי היו כבר לא מעט חולים, אבל אחרי שבועיים החלטתי שאני מוכנה להסתכן בקורונה ולא באובדן שפיותי. מצחיק, כשאני במשרד אני מפנטזת על הבית, כשאני בבית אני רוצה לברוח למשרד, על אנשים כמוני אומרים, גם כשטוב לה, לא טוב לה...

בסופו של דבר אני חושבת שהגעתי לפשרה האופטימלית, חצי חצי. יומיים אני עובדת מהבית, שלושה ימים מהמשרד. ובגזרת הזהירות, אני מאוד מאוד מקפידה על ריחוק חברתי בעיקר כשאני בעבודה, וכמובן על המסכה.

בנתיים זה עבד, מקווה שימשיך ככה.