מהיום שאתה יוצא לאוויר העולם נגזר עליך כי אי שם בסוף הדרך גם תמות.

אולם רוב בני האדם אינם עסוקים במחשבה על כך, הסוף למזלנו נראה רחוק, וקל להדחיק את המחשבה עליו.

כולנו יכולים חס וחלילה למות מחר, ממחלה פתאומית, מפיגוע, מלחמה, או תאונת דרכים, אבל היום שלפני פטור מהידיעה על כך.

פעם ניסיתי את המשחק הזה ברשת, השעון  שמחשב לנו את תוחלת החיים, למזלנו הוא סופר את הזמן שנותר לנו בשניות, והמספר הוא כ"כ גדול שאפילו השניות היורדות ללא הרף לא מצליחות להמחיש את ארעיותם של החיים.

אני לא מצליחה לתפוס איך מרגיש מי שמוגדר לו זמנו במושגים בלתי נתפסים של שבועות, או חודשים.

איך מרגיש אדם הניצב מול הרופאים המודים בפניו באוזלת ידם, ואומרים צר לנו, אין לנו יותר איך לעזור לך.  

איך אפשר ללכת לישון בלילה כשכל יום מקצר את הזמן הנותר באופן כ"כ מוחשי ומשמעותי.

זה שובר את ליבי כשאני חושבת על דוד שלי שניצב בפני הידיעה הזו. ומתפללת שאולי בכל זאת יחליטו הרופאים לנסות עוד תרופה, ולו רק בשביל תחושת התקווה, שלו, שלי, של כולנו.