ענף רנק, כתבה פוסט מאוד מעניין על היחס שלה למערכת החינוך. תקראו אם עוד לא קראתם.

הפוסט בכללותו מעורר מחשבה אבל שלוש שורות מתוכו הלכו איתי הלאה:

"לשנינו בכלל לא אכפת אם הילדים יקבלו 50 או 100.

אנחנו לא כועסים על ציונים גרועים, ולא דורשים מהם ציונים טובים. אנחנו שמחים איתם כשהם מצליחים, ועצובים איתם כשהם מצליחים פחות. "

האמת, הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד את המשפט הזה בלב שלם. אבל אני חוששת שאתהדר בנוצות לא לי אם אעשה את זה.

כי לי (ולא' עוד יותר ממני) כן אכפת אם הן יקבלו 50 או 100, ההצלחה שלהם חשובה לי למרות כל דעותיי על בית החרושת לציונים שבתי הספר הפכו להיות. זה פחות רלוונטי אם אני מצדיקה את השיטה או פוסלת אותה, כל עוד היא קיימת , חשוב לי שילדי יצליחו ע"פ המדדים הקיימים היום. נכון, הייתי רוצה שיהיה שונה, הייתי רוצה שהמורים יסתכלו על הילד כמכלול ולא כמספר המתנוסס בראש דף הבחינה. אבל במציאות הקיימת הם יעברו מבית ספר לבית ספר עם תעודה שרשומים בה מספרים.

והמספרים האלו ייצגו אותם בבתי הספר אליהם יעברו, ובאוניברסיטאות  בעתיד.

ובעניין הכעס, עד כמה שהייתי רוצה לא לכעוס על ציון רע, כשאני יודעת שהציון הרע הוא תוצאה של זלזול אני כועסת. אף פעם לא אכעס על ילד שהשתדל ולמד ולא הצליח, אבל אני מאוד כועסת כשאני מגלה על קיומו של מבחן יומיים לפני המועד , וערב קודם הילד יותר מוטרד מנושאי פסטיבל בומבומלה ושאר אירועי חופש פסח, מאשר ממשוואות ריבועיות, ולמחרת חוזר מהמבחן ואומר לי בקול נכאים: "חטפתי בלק אאוט". איזה בלק אאוט הרי ברור לי לחלוטין שלא היה לו מה לשכוח, שהרי הוא לא טרח בכלל ללמוד.

ואז אני כועסת. לא אוהבת את עצמי כועסת אבל לא מצליחה להימנע מזה.

אז יש לי פה איזה ריב עם עצמי, כי אני מרגישה מצד אחד שזה התפקיד שלי לשמור אותם במסלול, להבטיח שהעתיד שלהם יהיה פתוח לכל הגשמה. אבל מצד שני, אני מרגישה שאני הופכת לחלק ממערכת שאני לא אוהבת. כזו שמעריכה אנשים ע"פ מספרים ולא ע"פ תכונות.

דילמה, לא?

(ולא, זה לא הפוסט שנמחק, ההוא היה קליל ונחמד על מסע קניות מאתמול , הוא יגיע ..אולי)