הבוקר נזכרתי שבשנה שעברה כבר היה פה פוסט יום הולדת לנועה.

זה קצת מדהים אותי שיש דברים שחוזרים פעם שניה בבלוג הזה.

היום הילדה היפה שלי בת 12.

לפני 12 שנה ויום התעוררתי בלילה כי אורן בכה.

הרמתי את הבטן הענקית שהייתה לי אז (גם היום היא לא קטנה אבל אז היה תרוץ..)

גררתי את עצמי לילד, הרגעתי אותו ושנייה לפני שחזרתי למיטה הרגשתי כאב .

ביקור בשירותים הבהיר לי שזהו זה, הרגע שחיכינו לו תשעה חודשים עומד להגיע.

חזרתי למיטה ושכבתי ערה, עוד לא הערתי את א'. הקשבתי לבטן.

בבוקר הודעתי לו שהיום לא נוסעים לעבודה אלא לבית חולים.

מכירים את הקטע הזה של הבעל הלחוץ? אז ככה בערך זה היה, ארזנו את אורן , לקחנו את התיק וירדנו לאוטו, ואז גילינו שסגרנו את הבית אבל המפתחות נשארו בפנים.

א' נכנס לשכנה שגרה בדירה הסמוכה ועבר ממרפסת למרפסת בשביל להוציא את המפתחות. לא בטוח מה הפחיד אותי יותר באתם רגעים הלידה המתקרבת, לראות אותו מטפס על המרפסות., או ההבנה כמה קל לפרוץ אלינו הביתה.

הגענו לבית יולדות, רק בשביל לגלות שהתהליך אמנם התחיל אבל הוא עומד להיות ארוך ומייגע.

אחרי מוניטור, בדיקות, צעדות בחצר בית החולים, מוניטור חוזר, והופ הביתה.

יום שלם הסתובבתי עם הצירים האלו שלא רצו להתקדם מצד אחד אבל גם לא לנטוש ולתת לי מנוחה.

למחרת  לפנות בוקר נגמרה לי הסבלנות וחזרנו למיון יולדות. הפעם כבר קיבלו אותנו.

והתחילה הצפייה, ראיתי משמרות באות, ומשמרות הולכות יולדות נכנסות ותינוקות יוצאים ורק אצלי, כלום לא קורה.

 בשעה שתים בצהרים מותשת לגמרי מהכאבים החליטו לתת לי לנוח. זריקה בטוסיק חושך בחדר לידה וא' נשלח אחר כבוד לנוח בבית. תישני אמרה לי המיילדת, אחרי שתשני קצת הגוף יתאושש והלידה תתקדם יותר מהר, אין ספק בלידות היא מבינה המיילדת, אבל בילדים כפי הנראה פחות, לפחות בילדים שלי,  כי הילדים שלי אף פעם לא אהבו לתת לי לשון צהרים. חצי שעה בערך  אחרי שא' יצא הביתה התחילה המסיבה והזעקנו אותו חזרה.

 10 דקות בדיוק לפני השעה שבע בערב ב-14 באפריל 1993 שמו לי אותה על הבטן.

איך מתארים את הרגע הזה? הרגע שאת רואה בפעם הראשונה את הילדה שהייתה חלק מגופך תשעה חודשים. זוהי בדיוק הנקודה שבה נגמרות לי המילים. מי שעבר את זה יודע גם בלי שאכתוב.

אהבה מרוכזת.

אושר.

תשישות.

 12 שנים עברו. אני יכולה לעצום את העיניים ולראות אותה באותו הרגע. כחולה, מוכתמת בדמי,

מקומטת וכ"כ יפה.

הילדה היפה שלי היום בת 12. אני כותבת ויש לי בבטן גודש של אהבה. דמעות בעיניים. ואני יודעת שאלוהים ברך אותי.

מזל טוב לך ילדה אהובה שלי.

ביום שבת נחגוג לה בת מיצווה , אבל את זה אתם כבר יודעים.