כשנועה מסרה לי בתחילת שנת הלימודים פתק ועליו כתוב שמוניתי לשמש משגיחה בדיסקו סוף השנה, חשבתי לעצמי שזה עוד כ"כ רחוק כך שאין סיבה להתרגש מהעניין, תליתי את הפתק על המקרר ומחקתי אותו מיד מזכרוני.

ולכן כשנועה שלחה לי אתמול הודעה ב- ICQ המזכירה לי להגיע מוקדם מהעבודה כי הינה הגיע לו הדיסקו האמור, זה תפס אותי בהפתעה גמורה.

כך קרה שמצאתי את עצמי אתמול עוברת במנהרת הזמן וחוזרת למסיבות של גיל 12. זוכרים אותן? כולם לבושים במיטב בגדיהם, במיוחד הבנות, במיוחד הבנות היפות, אורות צבעוניים על התיקרה, צלילים מחרישי אוזנים, הסתודדויות בפינות שונות של אולם הספורט, ומתח, מתח שהולך ומתגבר לקראת שני ארועים מרכזיים בערב, אחד, משחק הנשיקות. מי יתן למי נשיקה, וחשוב הרבה יותר איפה.. בלחי? בשפתיים? צחקוקים כמעט היסטריים מלווים כל נשיקה כזו. ואחריה הקבוצות המסתודדות הולכות וגדלות.

השני הוא כמובן הסלואו. כשהדי ג'יי מכריז על הסלואו המתקרב, המתח עולה, הבנות מיישרות את החולצות סורקות את השיער ולובשות פרצוף של, "אני? אני בכלל לא רוצה לרקוד סלואו, שרק אף אחד לא יזמין אותי" ומביטות במתח מסביב לראות האם מישהו מתקרב, ואם זה שמתקרב הוא זה שחלמו עליו בלילה.

ואז הוא בא, (או אחד אחר מגיע) והם נעמדים במרכז האולם , אוחזים היא בכתפיו והוא במתניה, הידים ישרות והגוף רחוק כאורך הידים, והם זזים מצד לצד, מההתרגשות הם לא כ"כ שמים לב לקצב של השיר. ומזל שהאורות עמומים ולא רואים את הסומק בלחיים.

אחח, הנעורים, אתם נאנחים עכשיו בערגה, נכון? אבל תגידו את זוכרים את הרגע הזה שהאחד והמיוחד מזמין דווקא את החברה שלך לריקוד הסלואו? זוכרים כמה זה כואב לשבת ולהסתכל עליהם? כי אני זוכרת. בחיי.

ואני, אתם שואלים? מה אני עשיתי בזמן הזה? קודם כל הקפדתי לא לעשות בושות כמצוותה של נועה.

ומעבר לזה אני הייתי הברמנית. מזגתי משקאות (קולה, לידיעתכם הוא המשקה המועדף) בלי סוף ל-120 הילדים שקיפצו באולם.

בשעה 23:00 חזרתי הביתה עם הדהודים באוזנים, ריצודים בעינים, והמון נוסטלגיה בלב.