המשך הקטע מאותו תאריך (04.07.77)

... המחברת הזו אמורה להיות אני, רק אני, ולא האני שהוא סתם נ'* אלא הבפנים, העמוק יותר מזה שאוהב אלטון ג'ון ורחל, העמוק שעוד לא יודע מה בדיוק הוא אוהב, את זה אני צריכה להעלות. כמו שמירה* אמרה , אני צריכה להראות אותי את נ' במה שאני כותבת ולא מה ואיך רחל הייתה כותבת על דברים שאני מרגישה.

כשכועסים עלי ואני יודעת שאני אשמה, מתעורר בי תמיד כעס כלפי השני  כלפי האחר, למה?

אם אני לא בסדר , למה שלא אוכל פשוט להודות בזה, יותר בפני עצמי מאשר בפני האחר, במקרה זה אמא. אני עצמי באמת, התקדמות לקראתי, רק ע"י אמת להגיע לאי סתירות, הודי באשמה נ', לפחות בפני עצמך. לא הייתי בסדר וזהו, לא צריך לשחק משחקים אני צריכה להתמודד עם עצמי , ועוד אנצח.

כשאני צועקת על מ' (אחותי) "מה את עושה לשטיח", האם זה באמת בגלל שאכפת לי מה היא עושה לשטיח או מפני שאני פשוט צריכה לצעוק על מישהו, והיא זו שנמצאת לידי עכשיו?

הרצון שלי לכתוב משהו שיתפרסם יהרוג אותי, אני צריכה להבין שמליון וחצי בנות כותבות יומן ולא מפרסמות אותו,  אז למה שמישהו בעולם בכלל יתעניין ב- "למה אני צועקת על מ'"...

הפחד שלי הוא מפני רגעים כאלה כאשר אין לי מה לכתוב ובכל זאת אני נמשכת שוב ושוב אל המחברת, אז אני מפחדת שאתחיל לחשוב על כל שורה וכל מילה והדברים יהיו יותר של נ' החיצונית מאשר של הפנימית.

ד.א נ' החיצונית אינה תוצר של חיקוי ביודעין, חלילה, היא תוצר של השפעות דיי טבעיות, כמו שכתבתי כבר, תוצר של החברה. בעצם כולנו פחות או יותר כאלו. אבל אני רוצה למצוא את עצמי, את האני האמיתי ,  אני חייבת להאיר כל רגש שבי עד שאדע להבחין איזה מתוכי ואיזה לא.

ורגש זו לא רק אהבה או שינאה, כעס או שמחה, אלא גם כל כאב , כל עצבנות, כל רגע של שקט נפשי כל רגע סערה, נ' א' ונ' ב' אחת מהן, זו שעדין איני מכירה צריכה לעלות.

חשבתי שוב על מה שכתבתי   בקשר לזה שאנשים אינם יוצרים דברים רק למען עצמם, וזה דיי הגיוני אנו חיים בחברה, חיות חברתיות, ויש לנו האינסטינקט לשתף, ככה זה אצלי בכל אופן, לשתף במה שיצרתי, כדי לשמוע רשמים, דבר שעלול כמובן לפגוע, אבל עשוי גם לעודד. אז ככה זה, לכן כל הזמן מלווה אותי המחשבה מה יחשוב מי שיקרא, ומי זה יהיה בכלל,

לילה טוב.

 * זו אני , לא יכולתי להתייחס לילדה בת 16 בכינוי האימהי שלי – גם כן אמא.  

 * המורה שלי לספרות

 -

05.07.2005

 תוך כדי שאני מעתיקה את המילים שלי מאז, חשבתי לעצמי שבעצם הינה אני מפרסמת את מה שכתבתי, מילים שחיכו כמעט 30 שנה בשביל שמישהו אחר מלבדי יקרא אותן. ובא לי לקרוא לנ' בת ה- 16 ולהגיד לה, "בואי, תראי את המילים שלך חשופות לעולם, בואי, תקראי את התגובות שיבואו."