במסדרונות העירייה אתה אחד מרבים, אתה יודע מתי אתה נכנס אין לך מושג מתי תצא.

כשהגענו בבוקר למחלקה לחניה ואכיפה, היינו מספר 158 בתור, המספר שנכנס פנימה לחדר הפקידים הנכסף היה 97.

20 דקות אח"כ נכנס מספר 98. כשעברו  20 דקות נוספות ושום דבר לא השתנה, הלכנו לחפש מקום לשתות קפה. כשחזרנו אחרי שעה, השעון הגדול שמראה את המספר הבא בתור, ציין 112.

בחדר ההמתנה, הממוזג יש לומר, יש מקום לכ-10 אנשים הצטופפו בו בערך 30 איש, עוד חמישים ישבו במסדרון, מעשנים בשרשרת ומחליפים חוויות.

ישבנו בתוך ענני העשן, מנסים לחשב סטטיסטית מתי נצא משם, ומנסים לקרוא את הבעות הפנים של אלו שזכו לסיים את ענייניהם, אף אחד לא נראה מאושר מידי.

אחרי שלוש שעות הגיע תורנו. אחרי שלוש שעות נוספות אצל הפקידה יצאנו משם, בין לבין, כל אחד מרשימת הדוחות, שצצו להם ממעמקי המחשב של העירייה מהשנים 96 - 97, נבדק בזכוכית מגדלת, מתי נרשם , מתי נשלחה תזכורת לגביו ולאן. למען הסר ספק (שימו לב אני כבר מדברת כמעט כמו עורך דין) העירייה מודה שאף אחד מהמכתבים לא הגיע אלינו והסיבות רבות ומגוונות.

באופן עקרוני מה שניסינו להוכיח הוא שחלה התיישנות על הדוחות האלו, העירייה מצידה ניסתה כמובן להוכיח את ההיפך בדיוק. בסופו של תהליך ארוך ומייגע, אחרי שלוש פעמים שהפקידה ניגשה לברר את ענייננו במחלקה המשפטית, אחרי שגייסה לעזרתה עוד ארבע פקידות , התברר שההודעה היחידה שעוצרת את מרוץ ההתיישנות נשלחה לכתובת לא נכונה, או לפחות הכתובת המצוינת במחשב שגויה. לטענתם מדובר בטעות הקלדה, לטענתנו על טעויות משלמים.

העירייה מצידה הציעה לנו פשרה, הפחתת הקנסות ותשלום שהוא קצת פחות מכפול מהדוחות המקוריים, אנחנו היינו מוכנים כפשרה לשלם רק את קרן הדוחות המקוריים. מכיוון שלא הגענו לעמק השווה, הוחלט להוציא מהארכיון את ההודעה המקורית ולראות מה הכתובת המצוינת עליה. עד שזה יקרה קיבלנו עיכוב הליכים, ואנחנו מחכים. אם הדברים ישחקו לטובתנו והכתובת על הטופס המקורי אכן שגויה, לא נשלם אגורה. ואם הכתובת נכונה , נשלם את סכום הפשרה. כך או כך יש פה הצלחה מסוימת.

והלקח חברים, הוא לא להיבהל, ולפחות לנסות. לשלם תמיד אפשר.

אז עוד אין פה סוף סיפור אבל בהחלט רואים את האור בקצה מסדרונות העירייה. ואני ספקנית ופחדנית שכמוני, עדין מרגישה צורך לומר בסוף דברי טפו טפו טפו.