יש לי תחושת מועקה, כמו סלע כזה שיושב לי בתוך  הבטן ואני לא ממש יודעת למה וממה. לכאורה הכל בסדר, א' ואני יישרנו את ההדורים ביננו, לפחות בשלב זה, הילדים גם בסדר, אורן חזר ממחנה הקיץ שזוף שרוט חבול ומאושר, החופש המשותף של נועה ושלי היה נהדר ועוד צפויים לנו כמה ימים כאלו, אז מה זה הסלע הזה שיושב שם ומקשה עלי את הנשימה?

התחלתי היום לארגן את ענייני הנסיעה של נועה ושלי לאנגליה באוקטובר, הדברים לא הולכים חלק אבל אני הרי יודעת שהכל יסתדר בסוף, אז למה? למה? אני לא מבינה. האמת שאני טיפה מבינה,  מציקות לי מחשבות מעצבנות כאלו, על עצמי.

ויכול להיות שהמחשבות האלו שאני מנסה לא לתת להן מקום ומיקוד מצטברות שם בבטן.

אז מה זה הדבר הזה שמציק לי?  פתאום היום הבנתי שנורא השתנתי. 17 שנה של נישואים, של זוגיות, של עוד מישהו שאפשר לחלק איתו את הכל, שינו אותי. ונדמה לי שקצת יותר מידי. אני זוכרת את עצמי לפני, שום דבר לא היה לי קשה מידי, או מפחיד מידי, או גדול עלי. גרתי לבד מגיל 20 , החזקתי אוטו לבד, החזקתי את עצמי, נסעתי לחו"ל לבד, לא הייתי צריכה אף אחד. מנקודת חוזק כזו נכנסתי לזוגיות ולא פחדתי להתפנק קצת, מה יש? למה לא לסמוך לשם שינוי על מישהו אחר מידי פעם? 

 מחר אני צריכה לנסוע לחיפה ואני מוצאת את עצמי משכנעת את א' לבוא איתי, לא באמת בשביל החברה, אלא שאני פוחדת שלא אמצא את הדרך לאוניברסיטה, שאסתבך, כשאני חושבת על ההתארגנות לנסיעה לאנגליה, אני מוצאת את עצמי נלחצת, איך נסתדר, כאילו מה הסיפור? חיפה? אנגליה? לא בדיוק העולם השלישי, ממה אני לכל הרוחות נלחצת ? זהו שזו לדעתי הבעיה, אני נלחצת כי אני לא רגילה לעשות לבד, 17 שנה הפכו אותי לחצי מזוגיות. כ"כ התרגלתי לסמוך על א', להשלים אותו ושהוא ישלים אותי. זה נהדר נכון?

ובכל זאת אני מרגישה שאיבדתי משהו, לא ביכולת, אני יודעת שאני יכולה הכל. (טוב, כמעט הכל אל תקפצו) לא ביכולת אלא בבטחון.

וזה מרגיז אותי.

ועכשיו משכתבתי את זה, (ככה בלי לחשוב יותר מידי) ושפכתי החוצה את מה שכל היום ניסיתי להדחיק  ורק בשיחת טלפון עם פמה פתאום זה קפץ לי בלי להשגיח , אז עכשיו אחרי ששפכתי את זה החוצה, לא מן הראוי שהגוש הזה יתמוסס לו?