"אני חושבת שיש דברים לגיטימיים ודברים פחות.

הצורך לשתף עם אנשים קרובים – לגיטימי, הצורך לעשות את זה בפרהסיה (שזה בעצם האינטרנט) לא.

המחשבה שי' היה כותב על מה עשינו אתמול בבית, ובמקרה א' הייתה משוטטת לה בהנאה בישראבלוג וקוראת מה שי' כתב, דברים שאולי אני לא הייתי רוצה לספר לה, הייתי משתגעת.

כשאת משתפת אנשים קרובים לך, את יכולה לשלוט במי ידע מה. באינטרנט, אמא שלך יכולה מחר לקרא או הבן שלך, או העוזרת בית.

אנשים שמכירים אותך, אבל את לא בהכרח רוצה שהם ידעו.

זה שי' מספר דברים אינטימיים לחברים שלו  ברור לי, ואין לי מה לעשות בעניין.

את יודעת מה, זה גם פחות מפריע לי, אפילו שהם מכירים אותי, ושומעים את הדברים רק מהצד שלו."

כבר כמעט שנתיים  שיש לי את הבלוג הזה, כבר כמעט שנתיים שאני כותבת בו על מגוון נושאים, ובעיקר על עצמי ועל חיי, הזוגיות שלי, האמהות, העבודה. מההתחלה א' לא ממש השתגע על התחביב החדש הזה שמצאתי, אבל סבל אותו בשקט יחסי. אני הנחתי שמה שמפריע לו בעיקר זה הזמן שהמקום הזה גוזל ממני, הזמן או המיקוד של תשומת הלב. כשהתחלתי להעביר את חלק מהדמויות פה מהעולם הווירטואלי לחיים האמיתיים הוא התייחס לזה בהתחלה בחשש, אח"כ השלים עם זה, ואני לא ממש יודעת איך הוא מרגיש היום.  

לאורך כל הדרך התייחסתי לזה כאל זכותי למצוא לעצמי אפיקים שהם רק שלי, עולם קטן שבו רק אני קיימת ולא אני כחלק מהזוגיות או המשפחה, אלא אני נטו.

השתדלתי לשמור על מידה של דיסקרטיות, בהתחלה האנונימיות נשמרה בקפידה, אח"כ נרגעתי ומצאתי את עצמי משגיחה פחות בקפידה שלא יזלגו פרטים מזהים.

ברמת החשיפה של החיים המשותפים שלנו השתדלתי לא לחרוג לרמת רכילות, למשל אם כתבתי שרבנו, לא הורדתי את זה לרמה של הוא אמר ככה או עשה ככה ואני אמרתי או עשיתי אחרת, כתבתי יותר על התחושות שלי בעקבות המריבה, בדיוק כמו כשהתפייסנו, יכולתי לכתוב כמה כייף היה להתפייס אבל לא לצטט משיחות אינטימיות שלנו.

אני יודעת שזה נשמע קצת כמו עלה התאנה שבו אני מנסה לכסות על עובדה שיש מי שרואה אותה כמאוד ברורה, העובדה שלא משנה איך אני אסובב את  זה אני חוטאת פה חטא מסויים לזכותו של א' לפרטיות.

האבסורד הוא שאני נוטה להסכים עם זה, קשה להיתמם לחלוטין ולהגיד אין פה שום דבר רע, כי בעצם אף פעם לא שאלתי אותו אם הוא מסכים שאכתוב על חיינו בפלטפורמה כ"כ פתוחה וחשופה.

מצד שני אני לא רואה את עצמי מסוגלת לוותר על המקום הזה.

וגם לא רואה את עצמי כותבת מהיום הלאה בלוג "נושא" שאינו נוגע לחיי. הרי מההתחלה הגדרתי את הדבר הזה כניסיון לשחזר את העונג ההוא של לכתוב יומן. ושיחזרתי, מצאתי את העונג שבכתיבה שוב, וכבונוס מצאתי גם חברים מדהימים.

אז מה עושים? איך מוצאים את שביל הזהב ?