אחת ההחלטות שקיבלתי על עצמי בעת האחרונה היא לפטור את עצמי מאחריות לעולם, ואת העולם מהמעורבות הכפייתית  שלי. או במילים אחרות, לא להתערב איפה שאני לא מוכרחה.

נאמנה להחלטה הזו מצאתי את עצמי אתמול מקשיבה תוך נשיכת שפתיים למריבה הכי מטומטמת בעולם בין שני הילדים היפים והאינטליגנטיים שלי. מריבה על שלט הטלוויזיה.  הקשבתי, ותקעתי חזק את הפרצוף שלי בתוך המחשב, "אני לא מתערבת" הייתה המנטרה ששיננתי לי בראש, "שיסתדרו לבד, הם כבר לא בני שנתיים". ידעתי מראש איך זה יסתיים, ואפילו הנטייה הטבעית שלי לקפוץ להגנת החלש מבין השנים לא הסיטה אותי מהחלטתי.

עוד אני יושבת ומתאפקת, לפתע גילתי כי שקט שורר בסלון, ונותרתי לבדי עם מצעד הלהיטים בערוץ 24 או MTV אני לא ממש זוכרת.

כפרס על הצלחה קטנה זו, לקחתי את הקסדה השנייה של האופנוע והלכתי לפגוש את א' בקניון.

אין לי ספק שאילו הייתי קצת פחות פחדנית הייתי נהנית מהנסיעה איתו הרבה יותר, אבל גם זה עוד יבוא, עידן של שינוי מתכונות ישנות נפתח.

 הראשון לספטמבר היום, הבוקר חזרנו כולנו לשגרה של להעיר את החבר'ה,  (ושוב להעיר ושוב להעיר) להכין סנדוויצ'ים, ארוחת בוקר, ארוחת צהרים ארוזה במקרר,

להסיע לבית הספר, ופקקים, המון פקקים בדרך, ובכל זאת שום דבר מכל אלו, לא השבית את האושר שלי מהעובדה שהחופש הגדול הסתיים, ואם יש משהו שמסמל בעיני את הזדקנותי יותר מכל, זו השמחה הזו....

שנת לימודים מוצלחת לכל התלמידים והוריהם.