הבוקר הזה התחיל אתמול בערב. ולמה לא ראיתי את הכתובת על הקיר, זה  לא ברור לי.

איך אספר לכם את השתלשלות האירועים? אני אתחיל בהתחלה.

נקודת ההתחלה היא ברשימת ספרי הלימוד שקיבלנו בתחילת החופש הגדול, מכיוון שאני אמא אחראית כבר לקראת סוף החודש הראשון של החופש הגדול הכנסתי את הרשימה לחנות הספרים וכשהחבילה הייתה מוכנה באתי שילמתי ולקחתי. אפילו עטפנו את הספרים בזמן. נשמע טוב נכון? אז זהו שנקודת פתיחה טובה לא בהכרח מבטיחה גם המשך חלק. במיוחד לא אם אתה מאמין לכל מה שכותבים לך ברשימות הספרים האלו.

ברשימה של נועה היה כתוב בפרוש לא לקנות את הספרים ללימוד ערבית או צרפתית כי שיבוץ הילדים לכיתות יעשה רק בתחילת השנה.

אז לא קניתי. אתם יודעים, אני עושה תמיד מה שאומרים לי.

בשיעור ערבית הראשון שהיה לנועה, המורה כעסה שאין לה את הספר, נועה שהיא עוד יותר ממושמעת ממני, אמרת למורה שלא קנינו כי היה כתוב לא לקנות, אבל המורה טענה שזה לא יכול להיות. כבר מרגיז, נכון?   בכל אופן אתמול בערב אחרי שעור רכיבה נסענו לחנות הספרים לקנות את הספר + חוברת + דיסק. התור של האנשים השתרע עד הרחוב, האם כולם חיכו לתחילת שנת הלימודים כדי לקנות ספרים? או שכולם כמוני באים לקנות רק את מה שהיה כתוב לא לקנות , אני לא יודעת, אני רק יודעת שלא הייתה לי שום כוונה לחכות בתור הזה.

והינה הגענו להיום בבוקר. הבוקר לאורן היה יום גיוסים של הצופים, והוא ביקש שאסיע אותו מוקדם בבוקר לנקודת המפגש, אח"כ הוא ילך ברגל לבית ספר , חשבתי לעצמי שזה מסתדר יופי, אני אקח את אורן מוקדם לצופים, אסע לחנות אקנה את הספר וצ'יק צ'אק אחזור ואביא אותו לנועה עוד לפני שיעור ערבית. לפעמים אני משתגעת מעצמי כמה תמימה אני יכולה להיות. מתי דברים מסתדרים ככה ? לא אצלי בכל אופן. בדרך לצופים אורן נזכר ששכח לקחת איתו חולצת בית ספר, קבענו שאני אחזור הביתה ואביא לו חולצה, אחרי שאקנה כמובן את הספר ואביא אותו לנועה, (אתם שמים לב איך זה הולך ומסתבך?) דבר אחד קטן לא לקחתי בחשבון וזה את הפקקים של הבוקר, העיר סתומה לגמרי, כל רחוב שאני בוחרת לנסוע בו, מתגלה כאפשרות הגרועה ביותר שיכולתי לבחור, כבר היה לי ברור שלפני הלימודים אני לא אספיק לקנות את הספר, אבל נועה לא תלך בלי פתק ממני, אז בזמן שאני מזדחלת בפקקים אני רושמת לה פתק (מזל שיש לי עט ודפים באוטו) מספיקה להגיע אליה חמש דקות לפני הצלצול ומבטיחה לה שאני אביא לה את הספר עוד הבוקר.

אני עולה הביתה, לוקחת לאורן חולצת בית ספר, נוסעת לחנות הספרים, ומגלה להפתעתי חניה ממש מול החנות. הייתי צריכה להבין שאם זה כ"כ טוב זה בטח רע, נכון? אז זהו שברמת הלחץ שלי כבר שום דבר לא ברור לי. אני מחנה, עולה לחנות קונה את הספר, יורדת חזרה לרכב ומגלה את המכתב אהבה שפקח העירייה הספיק להשאיר  לי על החלון. מכתב אהבה שיעלה לי 250 ₪, ועוד לא יבשה החתימה שלי על הויזה של דוחות החניה הקודמים...נעמדתי ברחוב כמו אחת שזקוקה לאשפוז וצעקתי: "אבל למה? למה?" , "למה?" ענו לי האנשים "ככה" והצביעו על השלט שאמר החניה אסורה בין השעות ...

אני מקווה שהילדה תהיה ממש מצטיינת בערבית ותצדיק את המחיר שעלה לי הספר הזה, (50 ₪ הספר, 250 ₪ הדוח).

נסעתי לאורן, נתתי לו את החולצה, שכחתי לתת לו את המפתח של הבית, (כדי שיהיה לי עוד משהו לדאוג לגביו כל היום.) נסעתי לבית הספר של נועה, נתתי לה את הספר, קיבלתי ממנה את הפרצוף החמוץ על זה שהגעתי כ"כ מאוחר, ונסעתי לעבודה.

אז מה היה לנו הבוקר? (פינת הגאון)

ילד אחד בצופים ששכח חולצת בית ספר

ילדה אחת לחוצה שאין לה ספר לשיעור ערבית

עיר אחת סתומה לגמרי שאי אפשר לזוז בה

שלוש נסיעות לחוצות לאורכה ורוחבה של העיר הסתומה הזו.

דוח חניה אחד.

ואישה אחת שברור לה שאם עוד דבר אחד ישתבש הבוקר היא לא אחראית למעשיה.

ודי די דיינו .

(ועכשיו אחרי ששפכתי את כל העצבים על המסך, אני אומרת לעצמי, יאללה נו,קצת  פרופורציות, לפחות את לא בניו אורלינס.)