אני יושבת פה מחכה לאורן שיחזור מהבילויים שלו, שעת העוצר שלו היא חצות, מחר יש לימודים, לפני כמה דקות הוא התקשר וניסה להתמקח איתי על שעת החזרה הזו שאני חושבת שהיא יותר מנדיבה, לא הסכמתי כמובן. אני לא מבינה למה הוא צריך להכנס איתי לויכוחים על הדברים האלו כשהוא יודע שלא אוותר עליהם. זה כ"כ מתיש בעיני. אין לי כייף להיות הרעה שאומרת לא כל הזמן, אבל הוא מתעקש לשים אותי בסיטואציה הזו עם הויכוחים האין סופיים, על הגבולות המעטים שאני מציבה לו. שוב ושוב הוא שואל אבל למה? אבל למה? ולא משנה מה אגיד תמיד יש לו תשובה. לכל טיעון יש לו טיעון נגדי, עד שנמאס לי ואני חוזרת למשפט המעצבן הזה : "כי ככה אמרתי " שנאתי שאמרו לי אותו כשהייתי ילדה ועוד יותר אני שונאת להגיד אותו כאמא, אבל כמה אפשר לחזור על אותם הסברים שוב ושוב?

עכשיו אני יושבת פה ומתפללת שהוא לא יעשה מפגן כוח ויאחר בכוונה, כי אז זה יאלץ אותי להגיב.

אני לא מבינה למה הוא צריך לגרור אותי למתכונות האלו שאף אחד לא יוצא מרוצה מהן.

בכל אופן, אם אני כבר פה, וממילא מחכה, ו-24 כבר נגמר, וגם העלמות, אז חשבתי למה לא לנצל את ההזדמנות ולכתוב? אז הינה אני כותבת, ככה על ריק, בלי טיוטא יש לתוך מסך העריכה, בלי שחשבתי מראש מה אני בכלל רוצה להגיד.

היום אחותי חגגה לדניאל יום הולדת שנה. (תאריך יום ההולדת  יהיה ביום שלישי ב- 20 לחודש) מדהים איך שהזמן רץ , לא? נדמה לי כאילו רק אתמול כתבתי על הלידה שלו.  היינו אצלה לצהרים כל המשפחה משני הצדדים. היה יכול להיות נורא נחמד (האוכל היה מעולה) אילמלא היא היתה כ"כ לחוצה. סה"כ אני דיי מבינה כי גם אני נלחצת כשאני מארחת אבל הפעם יצא לי לראות איך זה נראה מהצד של האורחים, תמיד אני מקנאה בנשים שמתקתקות ארועים כאלו בשלווה, אין ספק שכשהמארחים נינוחים גם האורחים נינוחים. אני לא יודעת אם גם האחרים הרגישו או רק אני , בגלל שאני מאוד קרובה אליה וחשה כל מה שהיא חשה, אבל לי זה לא עשה טוב.

זהו, השעה אחת עשרה חמישים ושתים, יש לבן שלי שמונה דקות בדיוק להגיע הביתה.

יגיע בזמן? או שיעשה לי שרירים?