זה היה באחת הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי,

יצאנו פעם ראשונה למשמרות הזה"ב.

 חדורי חשיבות עצמית על התפקיד שניתן לנו, התייצבנו בצמתים המובילות לבית הספר  בעירנו הקטנה.

לכל אחד היה תפקיד, לרובנו היה המקל הזה עם סימן העצור בקצהו, עמדנו ליד מעבר החציה לאפשר לילדים לעבור בביטחה. יחידי סגולה היו "המפקדים" הם השגיחו שנבצע תפקידנו נאמנה.

המפקד של הקבוצה שלי , מלך הכיתה , הראה לי את מעבר החציה שלי ותפס פתאום "ראש גדול", הוא ניסה להסביר לי שבמקום זה אסור לעשות סיבוב פרסה, אני ילדה בת 11 -12 לא ממש ידעתי מה זה סיבוב פרסה, הבנתי שאסור להכנס לרחוב. כ"כ רציתי להצליח בתפקיד החשוב שהטיל עלי מלך הכיתה והרכב הראשון שהגיע, עצרתי אותו.

כמובן שהנהג התרגז, לא היו שום תלמידים להעביר והוא לא הבין מדוע אני מונעת ממנו להכנס לרחוב.

נזרקתי בבושת פנים מהצומת, נלקח לי המקל ונשלחתי חזרה לבית הספר מבלי לסיים את תפקידי,

וכמובן שגם זכיתי לתואר המכובד " מטמטמת אחת".

עד היום 30 שנה אחרי, אני זוכרת את הבושה, אני זוכרת איך האשמתי את עצמי, לרגע לא עלה בדעתי

שהטמבל היה בכלל מלך הכיתה.

אין ספק שלאורך השנים היו לי תקריות מביכות יותר, עשיתי טעויות קשות יותר, אבל אף אחת מהן אני לא מצליחה לזכור באותה חריפות כמו את התקרית ההיא, אז נראה היה לי שלעולמים לא אצליח למחוק את הבושה.

איפשהו לאורך ההתבגרות שלנו אנחנו לומדים להסתכל על מה שקורה לנו בפרספקטיבה יותר רחבה,

להבין שתקרית אחת מביכה עד כמה שתהיה לנקודת הזמן בה היא מתרחשת , החשיבות שלה מתגמדת לאורך זמן.

ולמה נזכרתי בזה דווקא היום?

בשיחה עם אחותי הקטנה (היקרה והאהובה) היא סיפרה לי על מפגש שהיה לה עם מישהו שהיה מפקד קורס שעשתה בצבא, היא סיפרה איך לאורך השנים היא זכרה אותו כאילו היה סגנו של אלוהים, כ"כ חכם, כ"כ חשוב , מחזיק בכ"כ הרבה כוח לכל מה שקרה לה באותו הזמן. ופתאום המפגש איתו כשני אנשים רגילים שווים במעמדם היה לה כמו נפילה לקרקע, לא שלה שלו.

אדם רגיל נגלה לה , בלי שום הילה אלוהית המרחפת לו מעל הראש.     

והסיפור הזה העלה בנו את המחשבה על השינוי שאנו עוברים בתהליך ההתבגרות שלנו ובמיוחד לגבי האופן שבו אנחנו מסתכלים על הדברים שקורים לנו.

 כשאנחנו צעירים הכל כ"כ דרמטי, הכל שחור ולבן, האהבות מכלות אותנו, העצב קורע בנו, החברים שלנו הם מרכז עולמנו, הכל נורא חזק.

כשאנחנו הופכים לאנשים בוגרים התובנות שאנחנו מקבלים מראות לנו שיש בעולם עוד צבעים, שמעט מאוד דברים באמת יכולים להרוס אותנו, ושכמעט על כל דבר  שקורה אפשר להתגבר בסופו של דבר כך או אחרת.

 ויחד עם ההקלה שהתובנה הזו נותנת,  אנחנו גם מאבדים משהו, מאבדים את עוצמות הרגש שאנחנו יכולים להגיע אליהן. לטוב ולרע.