ג' נולד חודשיים אחרי , ותמיד האמין שבגלל זה אני אמות חודשיים לפניו. לשמחתי עד היום לא העמדנו את האמונה הזו במבחן. את החודשים הראשונים של חיינו בילינו רוב הזמן באותו הלול, כשהאמהות שלנו עסוקות בשתיית קפה והחלפת מתכונים.

בימי שמש יפים הן היו מפשיטות אותנו, פורשות שמיכה על הדשא בגינת הבניין ומעניקות לנו מה שנקרא בפיהן אמבטיית שמש. כשגדלנו קצת בימי הקיץ הן היו ממלאות את גיגית הכביסה במעט מים ונותנות לנו להשתכשך במים.

את רוב ארוחות הצהרים היינו אוכלים יחד, אצלי או אצלו, כאשר תמיד הוא היה מסיים בשבילי את האוכל, בלתי יאומן עד כמה שזה ישמע היום, באותם ימים אוכל היה מטרד בשבילי.  

יחד הלכנו לגן הילדים, יחד הלכנו לבית הספר היסודי, מתחת למדרגות ליד האופנים הקשורות סיפרתי לג' את סודות החיים, איך באים ילדים לעולם, ואיך בנויה  האנטומיה הנשית.

בגיל 12 ג' קיבל את המצלמה הראשונה שלו, ואני הייתי דוגמנית הדגל שלו, באלבום התמונות שלי מאותה התקופה יש עמודים שלמים של תמונות בשחור לבן בהן אני עושה פוזות בגן השעשועים ליד ביתנו. יום אחד הוא הציע לי חברות ואני הסכמתי למרות שאהבתי בסתר את א', כי אי אפשר להגיד לא למי שעשה איתך אמבטיות שמש, אבל  מהר מאוד הבנו שהקשר שלנו קרוב יותר לקשר של אחים ואי אפשר לשזור רומנטיקה לתוכו.

ג' התחתן הרבה לפני, ונולדו לו שתי בנות מקסימות, ובן זקונים אחד שהוא שיבוט גנטי שלו.

הקשר ביננו נמשך עד היום, וגם אם הוא לא יומיומי הוא חזק  ואין דבר בעולם שעלול לגרום לו להיפרם.

כמו בכל חברות שנמשכת חיים שלמים גם אצלנו יש סיפורים שחוזרים ומסופרים כמעט בכל מפגש,  והבולט שבהם הוא סיפור התמונה הזו:

בכל מפגש, כמעט בלי יוצא מהכלל, עולה הדרישה לשחזור עדכני של התמונה הזו, ובכל פעם אני מעלה את התנאי הברור והבלתי מתפשר ששחזור יעשה רק ביום שתמצא הגיגית המקורית או לפחות אחת שזהה לה.