בזמן האחרון יש לי תחושה שאיבדתי את זה.

את הכייף לכתוב, ובמקרים מסויימים אפילו  את העניין לקרוא.

לא יודעת למה, אולי כבר אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד?

אני רק יודעת שאין לי חשק לכתוב בסגנון של "הייתי, עשיתי, ראיתי",

וגם זמן הופך להיות בעיה לא קלה. בעבודה העומס רק גדל כל הזמן, ואני מתחילה להרגיש את התוצאה של "ביטול הזמן" שהנהגתי לעצמי מידי פעם, ובבית יש בי צורך  להיות יותר קשובה, ויותר זמינה,  ופחות שקועה בעולמות אחרים.

זה לא סוד שעברנו תקופה לא קלה, ואני מתפללת בעודי כותבת שהשימוש בזמן עבר הוא לא מתוך wishful thinking אלא נאמן למציאות. ואני יודעת שאחד הכלים שיש לי להמשיך את הכיוון החיובי שאנחנו הולכים בו היום, הוא "להיות שם" כל כולי. ובמציאות של פשרות, אני מוצאת את עצמי מתפשרת על המקום הזה , למרות כל הטוב וההנאה שאני מוצאת בו.

לסבתא שלי היה ביטוי שהיא נהגה לחזור עליו בכל פעם ששאלנו אותה שאלות ששום תועלת לא תצמח מהתשובה עליהן, היא קראה לשאלות האלו, "קלוץ קאשן", ואני חושבת שסיבה נוספת להימנעות שלי מכתיבה היא "קלוץ קאשן" אחת יותר מידי ששאלתי, ועדיף היה לי להישאר בתהיותיי לגביה מאשר לקבל עליה תשובה, אבל על זה אין לי ספק שאני אתגבר בסופו של דבר.

לא, זה לא פוסט פרידה חלילה, גם אין לי כוונה שישמע כזה, זה רק רגע, דיי נדיר לאחרונה,  של יכולת להעלות את ההרהורים שלי על המסך.

אולי מתוך כל אלו, אני מוצאת את עצמי מבטלת פוסטים, שעדיין נכתבים בראשי כמעט כל הזמן, ומסווגת אותם כלא ראויים לראות את אור המסך, ולפעמים מדלגת על עדכונים של בלוגים אחרים,  מתוך מחשבה שאשוב אליהם כשיתפנה קצת זמן. והרשימה הולכת ומתארכת.

 מניסיוני במקום הזה,  תקופות כאלו באות והולכות, ובד"כ יש להן יותר מסיבה אחת , אני מניחה שזה שילוב של חוסר זמן, עייפות החומר, ואולי גם קצת אובדן ביטחון ביכולת שלי להביע את עצמי בדרך שגם תיתן לי סיפוק, וגם תעורר עניין.

עוד דבר שכבר למדתי פה, הוא שכמעט תמיד אחרי שאני מביעה את רגשותיי בנושא הן מתפוגגות ושוב אני מוצאת את עצמי מלהגת בכתב על אה ועל דה ובעיקר על עצמי.

ועכשיו- לעבודה.