סוף סוף מצאנו את עבודת השורשים של אורן. אחרי חצי יום של פתיחת ארגזים, פרוקם ואריזתם מחדש, מזל שלפחות זכרתי שהאלבומים נארזו יחד עם הספרים, ככה שיכולנו לדלג על כל הארגזים של כלי בית.

בכל אופן העבודה הנכספת נמצאה ותוכל לשמש בסיס לעבודה של נועה. אחרי הצהרים, דיפדפתי לי להנאתי בעבודה, האמת, לא יותר מידי מושקעת, אבל דבר אחד בטוח, לילד יש חוש הומור.

והינה שורות הסיום שלו בדף שבו פרש את תולדות חיי, תחת סעיף "הקשר שלי עם אמי".

" ....אנחנו אוהבים לראות סרטים יחד, ויש לנו עוד תחביב משותף- בישול, היא אוהבת לבשל ואני אוהב שהיא מבשלת, אמא שלי כל הזמן ממליצה לי על ספרים, ולפעמים אני אשכרה קורא אותם."

ושורת הסיום בדף של נועה:

"... אנחנו רבים לעיתים קרובות, אבל אני חושב שזה נובע משעמום, כשאנחנו עושים משהו בין אם הוא ביחד או לחוד אנחנו דווקא דיי מסתדרים, יום אחד אני מקווה שאני אחנך אותה למוסיקה טובה."

אבל גולת הכותרת היא ללא ספק שורות הסיום בדף על פיץ כלבת הקוקר ספנייל שלנו.

"... פיץ' בת 11 היא קוקר ספנייל גרמני,.... האוכל החביב עליה הוא - אוכל, והיא זכתה בתואר החיה הכי עצלנית במרפסת, כשהמתמודד היחיד נגדה היה בץ הצב."

ובלי שום קשר לעבודת השורשים , אתמול לאחר שהוא סיפר לנו על הקורס בעזרה ראשונה שהם עברו בבית ספר, ועל כך שהוא עבר בהצלחה את המבחן, שאלתי אותו אם עכשיו הוא ידע להציל אותי אם חלילה אחטוף לפתע התקפת לב, אז הוא אמר, "כן, אני מבטיח לך שאדע מה לעשות במקרה כזה, אבל אני לא מבטיח שאנסה". ועל כך נאמר: בנים גידלתי ורוממתי... וגו'.

שבוע טוב.