לצערי אני חייבת להודות שכפי הנראה יש בי פחות סבלנות ונדיבות ממה שהייתי רוצה להאמין.

אחרי שלושה ימים (אחד מהם יום הולדתי) של תפקוד כאחות רחמניה וגם קצת פסיכולוגית המטפלת בהפרעות חרדה ("לא ממי , אתה לא הולך למות, זה רק נדמה לך") אני מתחילה להרגיש שנגמרת לי הסבלנות. פתאום אני מוצאת את עצמי עושה פרצוף עצבני, לא בכוונה, בורח לי ככה בלי שארצה.  והתגובות שלי פחות רחומות וחננות, ("אתה לא צריך שום בית חולים, 38.5 חום זה לא נעים אבל גם לא כ"כ נורא") ובאופן כללי מתחשק לי להכין טרמוס תה ולברוח מהבית.

ובנוסף לזה, נועה חזרה הביתה אחרי שלושה ימים טיול של השומר הצעיר שבמהלכם היא שלחה לי אלפי הודעות SMS של מצוקה קשה, ("אמא כואבת לי הבטן" "אמא מציקים לי") פלוס שני טלפונים של בכי ממש, ואז כשהיא פתאום סוף סוף בבית, ואני רואה את האור, היא נכנסת ומודיעה לי כמה כייף היה. כייף? איפה כייף? איזה כייף?  זה היה הכייף שגרם לי לשכב כל הלילה שילשום ערה ולשכנע את עצמי בכוח לא לקום ולנסוע לקחת אותה חזרה הביתה? זה היה כייף שגרם לי להרגיש כמו האמא הכי גרועה בעולם   בגלל שנתתי לתינוקת שלי לנסוע לטיול למרות שידעתי שעלול להיות לה קשה? איפה בדיוק היה הכייף שפספסתי?

ועכשיו אני מרגישה עוד יותר רעה, כי עניתי לה באותה הרוח. והיא נעלבה כמובן. מה אני בכלל רוצה ממנה, בסה"כ כאבה לה הבטן כמה פעמים, ובלילה הראשון הילדים השתוללו והיא עוד לא הבינה שככה זה צריך להיות, וחוץ מזה היה "מה זה כייף". זה רק שהיא הקפידה לדווח לי על הנאחסים ושכחה לספר על הרגעים הטובים בניהם.

אז  עכשיו אני מרגישה רעה, כי אין לי סבלנות יותר, וממש אבל ממש לא מתחשק לי עכשיו להכין מרק עוף.

(אבל זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. )