אין לי סבלנות, ואין לי כוח, והכי מפחיד אין לי חשק.

א' בבית, אבל מצבו עדיין לא מזהיר, הבדיקות לא תקינות ואנחנו בעצם במצב של המתנה לראות לאן דברים יתפתחו ולקבל את תוצאות שאר הבדיקות שעשו לו בבית חולים, על פניו נראה שהאנטיביוטיקה משפיעה לטובה, החום במגמת ירידה, ושאר תופעות הלוואי גם הן מראות שיפור, אבל הבדיקות עדיין בתהליך של החמרה. אם להיות כנה לרגע אחד , כי רוב הזמן אני מנסה להדחיק ולשמור על אופטימיות, אני קצת דואגת. אני לא מבינה מה זה אומר, והרופאים בנתיים לא נותנים תשובות ("זה יכול להיות המון דברים למה להתחיל לנחש?").  

זהו עבר הרגע של הכנות. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבות שעולות לי בראש כשאני חושבת על זה, א' מצידו מוצא מפלט בהומור מקאברי, וסופר את היתרונות שיהיו לי אם חלילה...

ביום רביעי הוא עושה שוב בדיקות , אני מקווה שבבדיקות האלו כבר יראו התחלה של שיפור. ואז נוכל לנשום עמוק ולהגיד, כולה וירוס , ממה עשינו דרמה כזו גדולה.