לא הרבה זמן אחרי שאורן נולד, אני לא זוכרת בדיוק כמה אבל הוא עוד היה פצפון ואני עוד הייתי מלאת הורמונים, היתה בטלויזיה תכנית תעודית שקראו לה אמהות מגוייסות. על אמהות לחיילים טריים.

אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת אמא אחרי אמא מדברות למסך ורובן אומרות דברים דומים, הן לא דיברו על פחד המוות, או הפציעה, אולי כי הס מלהזכיר, הן דיברו על דברים הרבה יותר פשוטים, אם חם להם או קר להם, ואיך הם מתסדרים לישון מחוץ לבית, ואם הם אוכלים מספיק, והכי הכי הכי אם לא מתעללים בהם, ולא מטרטרים אותם, ואם יש להם מישהו אחד לפחות לדבר איתו לשפוך את הלב בפניו, לקרוא לו חבר, כי בבית היו להם המון חברים.

ואני ישבתי מול המסך הקטן ושפכתי גלונים של דמעות. ולקחתי את התינוק הזה הקטן ששכב בעריסה לידי וחיבקתי אותו כאילו רוצה להכניס אותו חזרה למקום שבו הוא היה הכי בטוח ומשם אף אחד לא יוכל לבוא יום אחד עם צו גיוס ולקחת לי אותו.

וא' צחק עלי, ואמר לי תגידי מה את בוכה, על משהו שיקרה עוד 18 שנה?

אבל אני ידעתי שהזמן יעבור מהר,  והפחדים האלו שמתחילים ברגע ההתעברות לעולם לא עוברים.

יש לי עוד שנתיים עד שאהיה אמא מגוייסת, האשליות שאולי הבן יקיר לי יילך לעתודה או לפחות לשק"ם התפוגגו מזמן, הוא משנן את הסיסמאות קרבי זה הכי אחי, או הטובים לטייס, גם האשליה שעד שהוא יתגייס יהיה שלום, ולא נזדקק לצבא, כבר לא נראת יותר אפשרית.

אבל בנתיים יש לי עוד שנתיים לריב איתו על החדר הלא מסודר, ועל המבחן בהיסטוריה. פתאום זה נראה כזה עונג. אה?

שיחזרו כולם בשלום אמן!