חשבתי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לי זה שהבית לא יהיה מוכן בזמן.

שחלילה וחס אצטרך להאריך את תקופת שכר הדירה.

 אני זוכרת את עצמי משתמשת בביטויים כמו, "אני אמות אם זה יקרה", או לחילופין "אני ארצח אותו (את הקבלן כמובן) אם זה יקרה."

והאמנתי בכך, בכל ליבי ונשמתי הרגשתי שאם אני אצטרך להאריך את החוזה על הדירה בשכירות ואפילו בחודש אחד, אני אתמוטט.

אתמול הארכתי את החוזה לעוד חודשיים, והרגשתי הקלה. הקלה שדאגה אחת, שולית ומיותרת, ירדה לי מהראש.

מה השתנה? קודם כל , אני מניחה שדברים בתיאוריה תמיד נראים גרועים יותר ממה שהם באמת כשהם מתממשים, ובסופו של דבר העולם לא מתמוטט (ובטח שלא אני) כ"כ בקלות.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שזה קשור למשהו שהתחלתי לכתוב בזמן המתנה לסיום בדיקה כואבת ולא נעימה שעשו לא' בבית החולים.

הינה זה כמו שנכתב על מחשב כף היד שלי  בלי עריכה או שינויים:

נכתב ב 30 לרביעי 2006.

פתאום באמצע החיים זימן לנו הקדוש ברוך הוא שיעור. לא שיעור חדש, לא דבר שלא ידענו קודם, אלא שידיעה תיאורטית אין לה כלום עם עמידה מול הדברים נכוחה.

פתאום ביום אחד הכל מאיים להשתנות, שום דבר כבר לא כתמול שלשום, כל הדאגות של יום קודם נדמה כאילו נעלמו ובמקומן נכנסה שיגרה חדשה, שיגרה של בדיקות , ומחטים, כאבים, אנשים עם חלוקים לבנים וירוקים, דמעות וחיבוקי עידוד, פתאום החיים מתנהלים מספירת דם אחת לשנייה וכל העולם כולו תלוי בתוצאה האחת הזו.

פתאום אנחנו עורגים לשגרה הישנה והטובה שלנו, זו שדואגים בה לתאריך יעד של פרויקט בעבודה,  ולא לתאריך בדיקת ה- CT  הקרובה, שיגרה שבה.....

פה  הפסקתי כי קראו לי להיכנס לחדר. אני חושבת שהמסר, והקשר ברורים מבלי שאסיים את הקטע ההוא עכשיו.

כרגע אנחנו עדיין בעיצומו של השיעור הזה,  כמה זמן הוא יחזיק מעמד, זו שאלה מעניינת, האם שיעור כזה הוא שיעור לחיים או שלאחר שהדברים יסתדרו בעזרת השם,  נחזור להיות כשהיינו, אני באמת לא יודעת.