כבר שעתיים שאורן עושה את בחינת המתכונת הראשונה שלו.

בהיסטוריה.

אני לא יכולה אפילו לתאר את רמת הלחץ שהוא היה בה מאתמול בערב.

אני גם לא יכולה להתחיל להסביר כמה אני מזדהה איתו.

היסטוריה. אני עוד זוכרת את עצמי מתכוננת לבחינת הבגרות הזו, הולכת בבית כמו במסלול הליכה ומשננת תאריכים, מקומות, שמות , לומדת בע"פ הרבה יותר אינפורמציה ממה שמישהו אמור לזכור בע"פ , אני גם יודעת איך בשנייה שהנחתי את העט בסוף המבחן שכחתי את כל מה שלמדתי בע"פ.

קשה לי להצדיק בחינות מהסוג הזה, מה נשאר לי מכמויות החומר האדירות שלמדתי בתיכון? כלום.

בחיי שכלום. אפילו לא ידע ברמה של ידע כללי.

הטראומה הייתה כ"כ גדולה כפי הנראה שהמוח שלי מחק אותה יחד עם כל הידע שצברתי בזכותה.

שמעתי לאחרונה את יולי תמיר אומרת שהיא בעד בחינות עם ספרים פתוחים, אני חושבת שזה הרבה יותר הגיוני, הייתי רוצה שילמדו בבית הספר את ההיסטוריה עם דגש על הבנה של תהליכים שקרו בעולם, ולא עם דגש על למידה בע"פ.

בכל אופן, עוד מעט הבחינה מסתיימת, אני מרגישה כאילו הייתי עם הילד שלי שם בכיתה.

אני כ"כ מקווה שהוא לא היה לחוץ מידי, אני כ"כ מקווה שהוא הרגיש טוב עם הידע שלו,

אני כ"כ מקווה שהוא לא יצא מתוסכל.

בהצלחה לך ילד שלי.